לפני כחודש נבחרתי לפתח תוכנית לתבת – ג’וינט ישראל, שעוסקת בלימוד מיומנויות של עולם התעסוקה החדש – לבני נוער מהמגזר

אני שומעת הורים מסביבי מתכוננים לחופשה. אבל רוב ההורים שמתכוננים לחופשה, לא מתכוננים לזה שיהיה כיף. להפך. רוב ההורים שאני

אל תתנהג כמו ילד! מה אתה? ילד קטן? איך שני המשפטים האלה ועוד הרבה אחרים (איזה ילדותי הוא, למשל) הפכו

ל”ג בעומר, חג של שמחה ואור, אבל באותה נשימה גם מסוכן ומועד לפורענות. ל”ג בעומר מביא איתו לא מעט סכנות,

קמתי הבוקר, עם הרבה מחשבות על פגיעות. היה לי אתמול יום הפוך, והרגשתי שנפגעתי מאנשים שאני ממש מעריכה. אבל, ברגע

אני אמא מוזרה. כל כך מוזרה, שכשהחברים שלי שומעים ששוב נהניתי עם הילדים, הם כבר לא מרימים גבה. הם אומרים

לדאוג להם זה לאהוב אותם, לא? ככה היא אמרה לי, כמה רגעים אחרי שהתיישבה אצלי בקליניקה. היא הגיעה כי היא

אתמול בערב התבשרנו כי ילד משכונתנו, הלומד בבית ספרן של הבנות בכתה א’, הלך לעולמו. הוא סבל ממחלה קשה, אבל

שבוע שעבר, נגה ומעיין הלכו לבד לבית הספר. נגה חששה. היא פחדה ללכת בדרך לבד. היא פחדה שמשהו יקרה והיא

וירוס. פתאום, רגע לפני שממילא אני יוצאת לחופשת פורים עם הילדים ודקה אחר כך לחופשת פסח ארוכה. דווקא עכשיו? כשהעסק

הטור של אריאנה מלמד הגיע אליי למייל מחברים תחת הכותרת: “חובה לקרוא”. אז קראתי. קראתי והיה לי כל כך הרבה

בין גיל שנה וחצי לחמש מגיע “גיל שנתיים הנורא” או כמו שהוא נקרא בספרות התיאורטית “גיל ההתבגרות הראשון”. אם יש