הטור של אריאנה מלמד הגיע אליי למייל מחברים תחת הכותרת: “חובה לקרוא”. אז קראתי.
קראתי והיה לי כל כך הרבה מה לומר עליו שהחלטתי לכתוב תגובה, בניגוד למנהגי. היא יצאה קצת ארוכה, ולכן היא הפכה לפוסט. והנה הוא לפניכם:
אני מבקשת להתחיל בכותרת: “איך לא נכנעתי לטרור הגחמני של ‘בא לי'”.
בואו נעמיד דברים על דיוקם. הילדים שלנו הם לא טרוריסטיים, וה”בא לי” שלהם הוא לא טרור.
אחד הדברים שמעציבים אותי ביותר ביחסי הורים- ילדים בעידן הזה הוא החלוקה לשני מחנות.
מצד אחד, הם- הילדים שתפקידם לעשות לנו בלגן, להפעיל עלינו טרור, לגרום לנו לעשות בשבילם “כאילו היינו נתינים בממלכה שלהם”.
מצד שני, אנחנו- ההורים שתפקידנו לא להיכנע לטרור, לגרום להם לעשות מה שאנחנו רוצים שהם יעשו (עדיף מיד ועכשיו), לעצור אותם מלעשות בלגן, ולהחזיר אותם למקומם- נתינים בממלכה שלנו.
בעיניי, זאת תפיסה מעוותת של מערכת יחסים שמבוססת על כבוד, אהבה, אכפתיות ומשפחתיות.
הייתי רוצה לדעת שהילדים שלי יודעים שהם ואני באותו צד. אני עושה עבורם כי אני אוהבת אותם, מכבדת אותם ובא לי לעשות עבורם, והם, מצדם, עושים עבורי בדיוק אותו דבר.
שנית, אומרת אריאנה מלמד שברוסית ילד לא אומר “בא לי”, הוא שואל “אפשר?” ותפקידו של המבוגר הוא להודיע לו אם אפשר או אי אפשר.
בואו נחשוב מה קורה לילדים שכל החיים צריכים לשאול “אפשר?” ולחכות לתשובה.
לחלק מהילדים האלה, כשהם יהיו מבוגרים, יהיה קשה מאוד להיות יזמים, לעשות בניגוד לציפיות החברתיות מהם, יהיה להם קשה להיות אומנים, אמנים, יוצרים, אחרים וללכת נגד הזרם. ולפעמים, ללכת נגד הזרם זה הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות עבור עצמך. אריאנה מלמד יודעת את זה כי היא בעצמה הולכת נגד הזרם כבר הרבה שנים.
חלק אחר מהילדים האלה, כשהם יהיו מבוגרים, לא ישאלו אף פעם “אפשר?”, לעולם לא יבקשו רשות, אלא פשוט יחליטו עבור אחרים. ילד שבכל ילדותו החליטו עבורו אם אפשר או אי אפשר, ירצה, כמבוגר, להחליט הוא עבור אחרים, אם אפשר או אי אפשר. ואז, יש סיכוי לא רע, שהוא יהפוך להיות מבוגר אגרסיבי, לא קשוב, דורשני ותובעני.
לעומת זאת- ילדים שאומרים “בא לי” הם ילדים שיודעים מה הם רוצים. וכשהם יהיו מבוגרים שיודעים מה הם רוצים, הם יהיו מסוגלים להשיג את מה שהם רוצים ובמקביל גם יוכלו לשמוע אחרים שרוצים דברים אחרים מהם מבלי להיבהל מזה.
אני שומעת הרבה הורים מסביבי אומרים שהם לא יכולים לסבול את ה”בא לי” הזה. ואני שואלת- למה? שימו את ה”בא לי” במקום בו הוא אמור להיות: סלנג שמבטא רצון. אפשר להגיד במקומו: “אני רוצה”, אבל כמו שאני לא מקפידה עם הילדים על אמירת “שלום” בכל פעם שהם נכנסים הביתה, וזה בסדר אם הם אומרים סתם “הי!” כך גם עם “בא לי”. “בא לי” הוא ה”רוצה” החדש.
וילדים נולדו לרצות. אחד הדברים הראשונים שהם אומרים הוא “את זה”. (מיד אחרי “אבא” ו”אמא”, כי ההורים יותר חשובים מ”זה”.) וילדים צריכים לדעת שנענים לבקשות שלהם.
מחקרים רבים בפסיכולוגיה של החינוך והילד בודקים את המענה לצרכים בילדות ואת השפעתו על הבריאות הנפשית וממדי האושר בבגרות. נחשו מה? זה קשור.
מענה לצרכים בילדות גורם לבריאות נפשית מוגברת בבגרות, לתחושה של אושר וגם להישגים גבוהים יותר במדדים של השכלה, יכולת השתכרות, יכולת ליצור ולתחזק מערכות יחסים זוגיות ועוד.
ואיך נדע מה הילדים שלנו צריכים? הם יגידו לנו. הם יגידו ש”בא להם” או “את זה”.
אני שומעת אתכם אומרים- אבל בא להם דברים שאי אפשר. בא להם לאכול כל היום ממתקים, או אם נלך לדוגמה של אריאנה מלמד בא להם לגדל פרה בבית. זה אי אפשר.
תבדילו. יש הבדל בין לשמוע את הצורך או הרצון, להכיר בו ולהבין אותו, לבין לתת מענה אוטומטי לכל רצון באשר הוא.
אני רוצה להכיר בכל הרצונות של הילדים שלי. למשל, אם הבת שלי הייתה מבקשת פרה בבית, הייתי אומרת לה שזה מקסים שהיא רוצה פרה. ושהיא באמת חמודה. אבל שפרות מאוד מאוד מלכלכות, והמקום שמתאים להן לחיות בו הוא הרפת. אולי גם היינו מבקרות באיזו רפת קרובה. ואני מניחה גם שהיינו מדברות על הודו, שם פרות חיות בבתים של אנשים. ורואות תמונות מהודו.
בקיצור- מנהלות שיחה על הרצון הזה.
הורים שמגיעים אלי לקליניקה אומרים לי שזה מתיש לנהל שיחות על כל דבר.
גם זה נכון. לא על כל דבר ולא בכל זמן אפשר לנהל שיחה.
אבל אם אני רוצה לגדל אנשים שיודעים לשמוע רצונות של אחרים ולהתחשב בזולת, כמו שמבקשת אריאנה מלמד לגדל, כדאי שאלמד אותם להקשיב לאחרים ולהתחשב בזולת. ואם אני לעולם לא מקשיבה להם ולא מתחשבת בהם, ממי ואיך הם ילמדו את זה?
כאשר מלמדים ילד לנסח את ה”גחמה” שלו, כפי שמלמד קוראת לה, כרצון המותנה באישורו של הזולת, אכן מלמדים אותו לעשות שלושה דברים- אבל לא את אלה שאריאנה מלמד מתארת:
- אני מלמדת אותו שלכל רצון שלו יש אישור מותנה מבחוץ. כלומר, שהוא לא אמור לעשות מה שהוא רוצה, עד שהתקבל אישור חיצוני מהממונים.
- אני מלמדת אותו להיות צייתן ולא לחשוב. אם אני עושה דברים כי אמרו לי שמותר או אמרו לי שאסור, לאורך זמן קול המצפון הפנימי שלי משתתק ואני לומדת לעשות לפי מה שהחוץ אומר. (לא מפתיע אותי שבגרמנית אי אפשר להגיד “בא לי” אלא רק לשאול “אפשר?”- ותעשו את הרפרנס לבד).
- אני מלמדת אותו שלא מקשיבים לו. למהות שלו. לדברים שהוא רוצה. שיש כאן שני מחנות והוא עכשיו במחנה המפסיד כי יש לו פחות כוח. וכשיהיה לו כוח, יהיה מותר לו לא להקשיב לרצונות של אחרים. במקום ללמד אותו שאין פה מחנות. שלכולנו אינטרס שבני המשפחה יהיו מאושרים ושמחים, ושתמיד שמחים להיענות לרצון שלו, אבל שמצפים ממנו שהרצונות של שאר המשפחה גם ישמעו, בדיוק כמו שלו.
באותו מאמר, מלמד מתארת אלימות קשה בעקבות “בא לי”. בעיניי אלימות קשה היא חלק מהתפיסה המעוותת של “עולם המבוגרים” נגד “עולם הילדים”. הרי ילדים נולדים סקרניים. מאוד. אחרת הם לא היו לומדים ללכת/ לדבר/ לשחק/ לעשות כל דבר. אם לילד “לא בא” להיכנס לשיעור חשבון, עד כדי כך שהוא זורק כיסא על המורה שלו, יש שם רצון לא מבוטא, שאנחנו, המערכת המבוגרת, השתקנו ולא נתנו לו לבוא לידי ביטוי. ילד שמגיע לאלימות פיזית כל כך חריפה, צריך עזרה. וגם ההורים שלו צריכים. וגם המערכת שהוא חי בה צריכה.
בטח לא לשמוע “באלי זה אי באינדונזיה”- או במילים אחרות- “אני לא מקשיבה לרצונות שלך עכשיו וזהו.”
רק בדבר אחד אני מסכימה עם מלמד. ילדים לא רוצים מותגים מגיל אפס. זה גם הרגל שעולם המבוגרים כופה עליהם. אבל גם בענייני מותגים אם נבין לעומק מה הרצון במותג- למה דווקא ללבוש את החולצה עם השם הפרטי “אדידס”, גם כאן נוכל לקיים שיח עמוק ומכבד עם הילדים שלנו מבלי להפעיל עליהם כוח וכוחניות.
כשילד יודע שמקשיבים לו, לרצונות שלו, למה שבא לו, גם הוא מקשיב חזרה.
ואז, באופן הכי משמח: כשיש מקום לבא לי, פתאום ממש בא לנו להיות עם הילדים שלנו.
