לדאוג להם זה לאהוב אותם, לא? ככה היא אמרה לי, כמה רגעים אחרי שהתיישבה אצלי בקליניקה.
היא הגיעה כי היא מותשת מלהיות אמא. היא מרגישה שהיא כל היום מקריבה ומקריבה ושאף אחד לא מעריך את זה. היא ויתרה על הקריירה שלה כדי להיות אמא שלהם, היא ויתרה על התפתחות אישית כדי שיהיה לה זמן להיות איתם, וזה לא שהיא לא אוהבת את הילדים שלה, היא פשוט כבר לא יודעת מי היא.
כבר כתבתי בעבר שכשהילדים שלנו נולדים, אנחנו מתפעלים מהם ומאוהבים בהם באהבה שלמה. מה שלא כתבתי הוא שהסיבה שאנחנו מתאהבים בילדים שלנו היא שהם מחברים אותנו להזדמנות לאהוב את עצמנו בלב שלם ומלא. אנחנו נולדים עם אהבה עצמית. תזכרו איך תינוק בן חודשיים שלושה מתפעל מהידיים שלו. איך הוא מתבונן בהן בהתפעלות שלמה. ואחר כך על הרגליים שלו. אנחנו נולדים אוהבים את עצמנו מאוד.
זה מתקלקל לנו עם השנים, כי אנחנו לומדים שאחרים חשובים יותר מאתנו, אנחנו לומדים לבלבל בין לאהוב את עצמנו, להתנשא, להיות אנוכי ולהיות מרוכז בעצמי.
כשנולד לנו תינוק לרגע אחד או לכמה חודשים אנחנו נזכרים במקום הזה, השלם, של אהבה עצמית שלמה. וזה מרגש אותנו. וקל לנו להיות בתוך ההתפעלות הזו. אבל אז כל מה שהתחנכנו וגדלנו עליו: להיות בנתינה יותר חשוב מלקבל, לתת לילדים שלך לפניך, להקריב עבורם משמעו לאהוב אותם- כל אלה מרימים ראש וגורמים לנו להיות בהקרבה.
וכשאנחנו בהקרבה- אנחנו מתחשבנים, מרירים, כועסים ולא אוהבים את עצמנו.
כי זה הקטע עם הקרבה- היא לא גורמת לאף אחד להרגיש טוב. לא למקריב, שמרגיש מרומה ומריר, וגם לא למי שהקריבו בשבילו, שמרגיש חייב ואסיר תודה. ובינינו, אף אחד לא אוהב להיות אסיר- זה בדרך כלל מרחיק אותנו מהסוהר.
והדבר הכי מתסכל בהקרבה הוא שכשאני מקריבה עבור מישהו אחר- אני שוכחת להיות מחוברת לעצמי, לאהוב את עצמי והכי חשוב- אני שוכחת מה אני רוצה. וכשאני לא יודעת מה אני רוצה, אני לא יכולה להגשים את מה שאני רוצה. ואז אני תקועה.
כשאנחנו מוותרים על הקרבה  ומאפשרים לעצמנו להתחבר למקום השלם, שאוהב את עצמנו בשמחה ובלי רגשי אשם, דברים מתחילים לקרות. משהו משתחרר בהבנה שלנו את עצמנו, ביכולת שלנו להגדיר מה אנחנו רוצים ולהשיג את זה. גם מול הילדים. וגם בחיים בכלל.
תוך כדי כתיבת הפוסט קראו לי מהר לבית הספר כי הבת שלי פתחה את הסנטר. אחרי ביקור זריז במיון, לילדה שלום. ואז הבנתי שיש לי כאן עוד דיוק לעשות- אם אני רוצה להיות שם עבור אחרים- זאת לא הקרבה. אם אני מבינה שיש לי שם צורך, ורואה את הצורך, אני לא בהתחשבנות. אני בנתינה.
הבעיה היא שאנחנו רגילים לחשוב על מה שצריך, במקום על מה שאנחנו רוצים.
זה קשור לזה שלימדו אותנו שזה שבא לנו דברים זה לא מספיק,
(ואם עוד לא קראתם את הפוסט על בא לי- הנה הוא כאן)
שאם אין צידוק הגיוני והסבר מפורט למה אנחנו צריכים את הדברים האלה, אנחנו לא זכאים להם.
ולכן, אני פוגשת אנשים שמרוויחים בדיוק את מה שהם צריכים ולא שקל יותר,
הורים עסוקים מאוד שהילדים שלהם הופכים להיות חולים, כי אז צריך להישאר איתם בבית,
וילדים שלומדים לעשות מה שצריך ושוכחים לרצות.
ומשם הדרך להקרבה קצרה מאוד.
אז מה כדאי לעשות?
תהיו חברים שלכם. תנו לעצמכם מקום וזמן לעשות את הדברים שאתם רוצים.פרגנו לעצמכם את מה שאתם רוצים. גם אם לא צריך אותו. אני רואה הרבה הורים שמגיעים לטיפול רק כי הבעיה כבר גדולה. והם אומרים לי- כבר מזמן רצינו לבוא, אבל עד שזה לא החמיר, פשוט לא זזנו. אז אל תחכו שדברים יחמירו כדי לעשות מה שאתם רוצים. פשוט תעשו. כבר היום.
תכתבו לי מה עשיתם כי רציתם. תנו לזה תוקף. זה יעזור לכם לעשות את זה שוב בפעם הבאה.
ואם אתם מרגישים שהגיע הזמן לטפל בהקרבה, להתחבר לרצון שלכם ולעצמכם, אני כאן עבורכם.
מאוד אשמח אם תשתפו את הפוסט, יש מי שצריך לקרוא את המילים האלה.

נושאים קשורים

דילוג לתוכן