שבוע שעבר, נגה ומעיין הלכו לבד לבית הספר. נגה חששה. היא פחדה ללכת בדרך לבד. היא פחדה שמשהו יקרה והיא לא תוכל ליצור איתי קשר (ואין להן טלפון סלולרי). אבל היא ממש רצתה.
היא רוצה כבר הרבה זמן, ובכל פעם אני אומרת לה שהיא לא חייבת. רק אם היא רוצה. כי מי שעוקב אחרי יודע כמה חשוב לי החיבור לרצון של הילדים. והיא, בכל פעם, ברגע האמת שיוצאים החוצה, מעדיפה שניקח אותה. ואנחנו לוקחים אותה. עד אותו הבוקר.
והסתכלתי עליה באותו הבוקר, על הילדה האמיצה שלי, והבנתי שני דברים:

הראשון הוא שהיא משקפת את הפחדים שלי.
גם את הפחד שלי עליה. שיקרה לה משהו והיא באמת לא תדע להתמודד. שלא יהיה לה איך ליצור איתי קשר והיא תלך לאיבוד. והשני, ברמה יותר עמוקה- את הפחד שלי לצאת אל העולם עם דברים חדשים ומרגשים שאני כותבת עכשיו, את הפחד שלי שמשהו יקרה ולא יהיו לי את הכלים לצאת מזה.

השני הוא שאני מחלישה אותה, בכך שאני לא מאפשרת לה להתמודד עם הפחד הזה ולהתגבר עליו.
שבעצם, המסר התת קרקעי שאני מעבירה לה אומר: “את חושבת שאת לא יכולה? אז אולי את באמת לא יכולה.”

והחלטתי שזה לא מה שאני רוצה שהיא תקבל ממני.
אז אמרתי לה את מה שאני אומרת לעצמי:

שהיא יכולה ומסוגלת. שלמעשה קטן עליה ללכת לבית ספר לבד.
שהיא כל כך מוכשרת ויכולה, שאין לה שום בעייה לפתור כל בעיה שתהיה בדרך.
ובמקרה שמשהו משתבש, אני תמיד כאן. והיא תמיד יכולה לחזור אלי.

ואחרי דיון קצר עם מעיין על מה יקרה אם אוטו גדול לא יראה אותן (מעיין הציעה שהן פשוט ירוצו מהר), הן יצאו לדרך. ואני התקשרתי לבית הספר לוודא שהן הגיעו- והן הגיעו. עם חיוך גדול. ומרוצות מעצמן מאוד.

ומאז בכל יום נגה הולכת לבד לבית הספר. לפעמים מעיין מצטרפת אליה, לפעמים לא.
כי ככה זה כשמישהו מאמין בך. אתה מאמין בעצמך, ואז אתה מוכיח לעצמך שאתה יכול.

אז קחו רגע ותחשבו:
מה לא מצליח לילדים שלכם כי הם פוחדים ואתם לא מספיק מאמינים שהם יכולים?
אתם יכולים להאמין? זה מתאים לכם?
אם כן, זה הזמן להגיד להם שהם מסוגלים.

איך זה מרגיש עכשיו?
מחכה לתגובות שלכם!