אלה שלומקוביץ – קצת עליי
כשהייתי בערך בת 10 וגרתי בבאר שבע רציתי ללמוד לרקוד, אבל לא היה בשכונה שלנו שום חוג כזה. המתנ”ס השכונתי היה בתוך מקלט, והיו בו רק שני חוגים – כדורגל ואמנות.
אחרי שאימא שלי, המהממת, לא מצאה עבורי חוג מתאים, ואחרי הבאסה ההגיונית, החלטתי לא להתייאש.
לקחתי טייפ עם שתי קסטות מהבית, התחננתי למזכירה של המתנ”ס שתתן לי חדר ופתחתי חוג ג’אז לבנות של הכיתה. הגיעו 15 בנות. רקדנו שם שנה שלמה ובהמשך הצטרפתי ללהקת מחול וחוג ריקוד “אמיתי”, זה היה מבחינתי החיבור הראשון לעולם החינוכי.
ואיך עיצוב יוקרה חינוכית מתחבר לחוג הריקוד ההוא, אז, בבאר שבע?
כי, בשבילי, חינוך לא מתבסס על הרצון ללמד אנשים איך להתנהג או להניע אותם להתנהגויות מסוימות, שמקובלות על המחנכים עצמם.
חינוך, בעיניי, הוא המקום שבו אדם אחד מעורר מספיק השראה בלהיות הוא עצמו, עד שהאחרים שסובבים אותו, מוכנים להיות גם הם עצמם.
אם פעם ההשראה לפתוח חוג ריקוד מקומי במתנ”ס הייתה ההוכחה שיש כאן חינוך משמעותי, היום אנחנו מתחרים במסכים מכל מיני סוגים, בחוסר יכולת להקשיב ולהתרכז ובטכנולוגיה שמתעדכנת ומתפתחת בקצב מהיר וסוחפת אחריה את הילדים, אבל שוכחת לחבר את ההתפתחות הטכנית אל זו הרגשית, החינוכית.
יוקרה חינוכית – המבוססת על מיתוג חינוכי מדויק לרוח הזמנים, לקהילה, לרגשות שצפים בכל דור קצת אחרת – יוצרת מערכות חינוך שמדברות עם הילדים את שפת הרגש ומחברות אותה ללמידה.
את הצעדים המקצועיים הראשונים שלי עשיתי בכלל במקום אחר, לא רציתי ללמוד חינוך.
אחרי 3 שנים של כמעט תואר בניהול וכלכלה ופעילות חברתית חינוכית ענפה כראש מדור תרבות של אגודת הסטודנטים, סגנית מנהלת היחידה לנוער ופרויקט בתי הספר הקהילתיים הבנתי שאי אפשר לברוח מעצמך. כך מצאתי את עצמי לומדת לתואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי במכללת בית ברל.
במהלך התואר לימדתי בבית ספר שרת בכפר סבא, ניהלתי את מרכז הנוער העירוני והנחיתי את מועצת הנוער העירונית של כפר סבא, הייתי מדריכת רחוב בשכונת יוספטל, התנדבתי בניידות הלילה של על”ם וסיימתי את התואר בהצטיינות.
משם המשכתי לתואר שני בסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. הייתי מנהלת ההדרכה הארצית של מכבי צעיר, מרצה בבית ברל, מתרגלת באוניברסיטה העברית ובהמשך מנהלת ההדרכה הארצית של תנועת הצופים העבריים. ורגע לפני שהפכתי לאמא, תפקדתי כסמנכ”ל תפעול בעמותת קו הזינוק.
עם לידתה של נגה, בתי הבכורה, אחת מתוך ארבעה ילדים שהפכו אותי לאמא מאושרת במיוחד, הפכתי לעצמאית. הוספתי לעצמי כלים חשובים כמו הנחיית קבוצות והכשרה כמטפלת תטא הילינג ותדר חדש. וכשיצא לאור הספר “שפע קידס – איך לגדל ילדים לשפע” הפכתי גם לסופרת.
היום אני מפתחת תוכניות חינוכיות בארגונים, בתי ספר, יישובים ומועצות מקומיות ואזוריות. אני עוזרת למערכות החינוך למתג את עצמן ולבנות יחסים רגשיים עם הילדים אותם הן מחנכות. בנוסף, אני מנחת הורים ומלווה משפחות באמצעות סדנאות פרונטליות וקורסים דיגיטליים.
דבר אחד נשאר איתי מחוג הריקוד של בנות כיתה ד’ במתנ”ס ההוא – הרצון לעשות שינוי חינוכי וחברתי, לאפשר הזדמנויות ולתת מקום והשראה לאחרים להיות עצמם.
אז אחרי שהעליתי את הפוסט על נשף חנוכה של נגה, הרבה מכן שאלו אותי, איך הגעתי למצב שבו המתבגרת שלי
נכון אני כל הזמן חופרת לכן שיחסים לפני משמעת? שציות לא מייצר חינוך ויחסים כן? אז הנה סיפור מאתמול: הבכורה
שנים הייתי הפוסטר של האמא המושלמת. הגדולות שלי היו חוזרות הביתה ב13:00 לארוחת צהריים מבושלת, הייתי אמא נוכחת, שעובדת עד