כשהייתי בערך בת 10 וגרתי בבאר שבע רציתי ללמוד לרקוד, אבל לא היה בשכונה שלנו שום חוג כזה. המתנ”ס השכונתי היה בתוך מקלט, והיו בו רק שני חוגים – כדורגל ואמנות.

אחרי שאימא שלי, המהממת, לא מצאה עבורי חוג מתאים, ואחרי הבאסה ההגיונית, החלטתי לא להתייאש.

לקחתי טייפ עם שתי קסטות מהבית, התחננתי למזכירה של המתנ”ס שתתן לי חדר ופתחתי חוג ג’אז לבנות של הכיתה. הגיעו 15 בנות. רקדנו שם שנה שלמה ובהמשך הצטרפתי ללהקת מחול וחוג ריקוד “אמיתי”, זה היה מבחינתי החיבור הראשון לעולם החינוכי.

ואיך עיצוב יוקרה חינוכית מתחבר לחוג הריקוד ההוא, אז, בבאר שבע?

כי, בשבילי, חינוך לא מתבסס על הרצון ללמד אנשים איך להתנהג או להניע אותם להתנהגויות מסוימות, שמקובלות על המחנכים עצמם.
חינוך, בעיניי, הוא המקום שבו אדם אחד מעורר מספיק השראה בלהיות הוא עצמו, עד שהאחרים שסובבים אותו, מוכנים להיות גם הם עצמם.
אם פעם ההשראה לפתוח חוג ריקוד מקומי במתנ”ס הייתה ההוכחה שיש כאן חינוך משמעותי, היום אנחנו מתחרים במסכים מכל מיני סוגים, בחוסר יכולת להקשיב ולהתרכז ובטכנולוגיה שמתעדכנת ומתפתחת בקצב מהיר וסוחפת אחריה את הילדים, אבל שוכחת לחבר את ההתפתחות הטכנית אל זו הרגשית, החינוכית.