הבלוג: הורות

שבוע שעבר, נגה ומעיין הלכו לבד לבית הספר. נגה חששה. היא פחדה ללכת בדרך לבד. היא פחדה שמשהו יקרה והיא לא תוכל ליצור איתי קשר

אנחנו אומרים ואומרים. אומרים להכנס להתקלח. להכין שיעורים. לסיים כבר את האוכל. לזכור שבקרוב יש מבחן. ושלא נהיה בבית כשתחזרו, אז השארנו אוכל במקרר. אבל

עמוק בתוך ההיריון השלישי שלי, אני נזכרת בחששות שליוו את הולדת בתי השנייה. מה יהיה? איך נספר לבכורה (שהייתה אז פצפונת בת שנה)? איך מייצרים

החיבור הישראלי בין עצמאות לזיכרון, מעורר אותי בכל שנה מחדש לחשוב על הקשר בין קושי, אובדן ואבל לחגיגת העצמאות, ועל זה אני כותבת היום. מרגרט מיד

הורות יכולה להיות משעבדת, אבל אפשר לשנות את זה אם רק ניקח אחריות על החופש ההורי שלנו.