כעס הוא רגש. כמו כל הרגשות. אבל בניגוד לרגשות אחרים, יש לנו עם הכעס עניין מיוחד.
ילדים פוחדים שההורים שלהם יכעסו עליהם, כשבן הזוג כועס עלינו זה בדרך כלל נגמר בפיצוץ גדול,
ובכל פעם שאנחנו כועסים על הילדים, רגשי האשם משתלטים עלינו ואנחנו תוהים אם הייתה דרך טובה יותר לעשות את זה.

אני רוצה להציע פרספקטיבה אחרת לכעס-
כעס הוא דרך מאוד עוצמתית לתעל תחושות, מחשבות, הרגשות.
מתוך החוויה שלי ושל הורים אחרים- אני מבינה שאנחנו חווים כעס כתקיפה, ולאור העובדה שאנחנו מבלבלים בין שניהם, קשה לנו כשמישהו כועס עלינו, וגם כשאנחנו כועסים.
אבל אם אנחנו מבינים שכעס הוא רגש והוא לגיטימי כשאר הרגשות, הרבה יותר קל לנו לבחור את מה שאנחנו רוצים לעשות מולו.
בהרבה בתים, כעס הוא לא אופציה. אנחנו אומרים לילדים שלנו: “קודם כל- תרגע” כשהם כועסים ובעיניי זאת השתקה של רגש.
הרבה פעמים אני שומעת אנשים אומרים- “כשאתה כועס אי אפשר להבין אותך!”, אבל בעיניי הם מתכוונים לומר “כשאתה כועס- אני לא יכול לשאת את זה.”

אחד התפקידים החשובים בהורות, מבחינתי, הוא המקום שבו אנחנו נותנים לילד שלנו את התחושה שלא משנה מה, הוא אהוב ורצוי.
תראו כמה בקלות אנחנו עושים את זה שהם קטנטנים. תינוק יכול לסבול מגזים במשך שעות, ואנחנו נכיל את העצבים שלו וגם אם נהיה מתוסכלים- נהיה מתוסכלים איתו ולא עליו.
ולכן, אם אנחנו מבינים שכעס הוא רגש כשאר הרגשות- רגש בדיוק כמו אהבה, שמחה ואושר, (ואף פעם לא שמעתי אמא אומרת לילד שלה: קודם כל תפסיק לאהוב אותי ואז נוכל לדבר על זה)  אז אני יכולה להחליט כאימא שכעס הוא לגיטימי ואני נותנת לו מקום בבית שלי.
אני יכולה לשקף לילד שלי שלכעוס זה בסדר ושמותר לכעוס, ולהקשיב למילים שהוא מביא בתוך הכעס.

אני יכולה לשאול אותו אם בא לו לכעוס- ואם לא בא לו, לעזור לו להרגע. אני יכולה להפסיק להרגיש אשמה וכואבת בכל פעם שאני כועסת.
ואני יכולה להסתכל על התקפים של כעס ולהבין שהרבה פעמים הם באים לסמן לי שרצון כלשהו לא נשמע בעבר, ואם אקדיש משאבים כדי לנסות לראות אותו, הכעס יתפוגג.
כי כעס הוא רק כעס,
לא יותר מזה.
וכמו כל רגש, כשנותנים לו מקום,
הוא בא והולך.