“תעשי מה שאמרתי לך!”, “כי ככה אני אמרתי!” “אני אמא שלך ואני מחליטה עליך!”.

כמה פעמים אמרת את זה, והם עדיין לא הקשיבו? כמה פעמים מצאת את עצמך בלי קול אחרי צרחות איימים על הילדים, ואותם בדיוק באותו מקום שהם היו קודם?
רוב ההורים שאני מכירה לא רוצים להפעיל כל כך הרבה כח על הילדים שלהם, ובכל זאת מוצאים את עצמם אומרים בדיוק את אותם המשפטים ששמעו כשהם היו ילדים, ובדיוק את אלה שנשבעו שהם בחיים לא יגידו לילדים שלהם, והכי נורא זה שזה ממש לא עוזר. הם עדיין לא מקשיבים.

איך לעזאזל זה קורה לנו?
זה קשור למה שמלמדים אותנו בתקשורת, בעולם הנחיית ההורים, בתפיסות החינוך, ולאחד המושגים שהתעוותו במיוחד- מושג “הסמכות ההורית”.
כי נדמה לנו שככה זה סמכות. שאני נוזפת בילדים שלי, והם נענים.
אבל, קודם כל, הם בכלל לא נענים, ושנית, זאת בכלל לא סמכות.

רק השבוע אמרה לי אריאל, בתי הגאונה, שצועקים כשמרגישים שאין דרך אחרת.
כי הרי אם הייתה שם סמכות הורית, בכלל לא הייתי צריכה להשתמש באיומים האלה.
ורוב הזמן, כמו שאריאל זיהתה מעולה, אנחנו משתמשים במשפטים מהסוג הזה במקומות של חוסר אונים מוחלט, וכי אנחנו מרגישים שאין לנו בכלל כלים להתמודד עם הסיטואוציה חוץ מכח.
וזה נכון שעד גיל מסויים הילדים שלנו יגיבו למשפטים האלה, אבל מהר מאוד הם יתחילו לענות לנו במקום להענות למה שאנחנו מבקשים.

אז מה עושים?
משתמשים ביחסים.
יש כוח אחד בעולם שעובד לטובתנו. קוראים לו היקשרות, והוא כח טבעי, ביולוגי, שנשען על מנגנונים ביולוגיים, ניורולוגיים ופסיכולוגיים. התיאורטיקן הכי מפורסם שמדבר על היקשרות הוא בולבי, והוא מסביר כי היקשרות בין ילד להורה שלו היא טבעית, ויש לה סימנים כל הזמן.
איפה? כשתינוק מתחיל לבכות אם אמא שלו נלחצת, גם אם לא קרה לו כלום, כשפעוט רץ ומעיף אלינו מבט אחורה כדי לראות שאנחנו שם, כשילד מתקשה להכנס לגן חדש ולהפרד מההורים שלו, כשילדים באים למיטה של ההורים שלהם, אבל גם כשאיש או אישה בני ארבעים אומרים לעצמם “אם רק אמא שלי הייתה רואה אותי עכשיו”.
בניגוד להיקשרות, שהיא סמכות טבעית, שהילדים שלנו צמאים אליה ומחפשים אותה, מטרת ה”סמכות ההורית” כפי שמציגים אותה, היא לא להשפיע על הילדים שלנו, אלא להכניע אותם ולשלוט בהם. ובניגוד להיקשרות, שהיא טבעית וקורית מאליה, ב”סמכות הורית” צריך לנופף דרך משפטי “אם-אז” או צעקות.
ובגלל שהיא אלימה וכוחנית היא מביאה למאבק כוחני, שנגמר לא טוב בשביל כולם. גם בשביל ההורה וגם בשביל הילדים שלו.
בדיוק בגלל זה אנחנו מרגישים כל כך אשמים כשאנחנו משתמשים בה.

איך משתמשים בכח הטבעי של היקשרות?
בונים יחסים עם הילדים וחומלים עליהם ועלינו.

כי בחיי שזה קשה לגדל ילדים. אמיתי. מהרגע שהם נולדים הם כל כך צריכים אותנו, שלפעמים זה הכי מתיש בעולם. הם נולדים ובוכים מלא (ואנחנו לא מצליחים להבין מה הם רוצים), הם צריכים אותנו באופן מוחלט והם לא ישנים, והם לא מקשיבים ואז הם קצת גדלים ומתחילים להתנגד לכל דבר. וואלה, מעייף.

נכון, זה קשה. אבל בתוך כל הקושי הזה, כשאנחנו קצת מצליחים להתרחק ולהרים את הראש מהקושי, אנחנו מאוהבים בהם עד קצה האף, עם כל התלות הזו, והקושי הזה, והעצבים שהם לא מקשיבים. וכדי להבין את המטוטלת הזו שלנו, אני רוצה להכיר לכם מושג של ד”ר ניופלד: “הורה אלפא”.

ילדים שנולדים צריכים אותנו. באופן מוחלט. ניופלד אומר שהסיבה לכך היא לאפשר לנו להיות “הורה אלפא” מולם. תחשבו על שבט קדום, על להקה. הילדים צריכים אותנו, ואנחנו צריכים אותם, כי התקיימות המין האנושי תלויה בהם. ביולוגית, אנחנו חיה חברתית וחיים בלהקות. בלהקה שלנו (גם אם היא המשפחה הגרעינית) יש גורים ויש אלפא. ואנחנו מוותרים על הכוח של האלפא.

כשהם נולדים, אנחנו לוקחים על עצמנו את תפקיד ה”אלפא” של הלהקה, זה ברור לנו שזה התפקיד שלנו לדאוג לילדים ולהוביל אותם בנועם. מעטים האנשים שצורחים על תינוק בן יום שיפסיק לבכות, מיד. אנחנו פשוט מאבדים את זה לאט לאט עם גדילת הילדים, וחבל. כי ויתור על הכוח הטבעי מכריח אותנו להפעיל כוח אחר.
תבינו, “אלפא” אומר שאנחנו הראש של הלהקה הזו, שנקראת בית. “אלפא” לא אומר להיות סמכותי או תקיף או אסרטיבי, אלא לפעול ממקום של רגישות ואחריות גדולה, של חום ושל אהבה, וממקום שלוקח על עצמו מראש ומבחירה להיות המענה לכל צורך או בעיה שיעלו אצל הילד.

מתי זה משתבש?

כשבמקום להיות “אלפא” מבחירה, אנחנו הופכים להיות “אלפא” כמגננה. כשאנו אלפא כמגננה נפעל מתוך דרישה לסמכות, כוחניות, ציות, תחושת צדק, נכעס, נצעק, נתעצבן. זה טריקי כי להיות “אלפא” מבחירה קשור ללמצוא את המקום המנהיגותי, הטבעי שבתוכנו, וכשאנחנו מוצאים אותו, הילדים מגיבים אליו באופן אינטואטיבי, ופשוט נעים איתנו. בדיוק כמו שקורה בלהקה. וחלק מלהיות ההורה שאנחנו רוצים להיות הוא למצוא בתוכנו את המקום המנהיגותי הטבעי. כזה שלא מתאמץ או דורש בכח. כזה שיודע שהוא אלפא.

שתי התיאוריות האלה יחד (אלפא והיקשרות) נותנות לנו יתרון משמעותי בגידול ילדים. מה ששתיהן אומרות, למעשה, זה שילדים נולדים עם הצורך להתחבר למי שמספק להם הגנה, שזה ביולוגי וראשוני, כי תינוקות רוצים לשרוד. כך שהדמות המטפלת העיקרית (A.K.A אמא ואבא) היא הדמות שבאופן ביולוגי ילדים רוצים לרצות.
לכן, כל הסיפורים על זה שילדים עושים לנו “דווקא” לא רלוונטיים. כי אם הם מתוכנתים ביולוגית לזה שנהיה מרוצים, איך יכול להיות שהם עושים לנו “דווקא”?
וול, כמו שאני נוהגת לומר: “זה לא נגדנו, זה בעדם”. המטרה של ה”דווקא” היא לשמור עליהם ולשמור עלינו קרובים אליהם. אם נלמד אותם דרך אחרת להישאר קרובים אלינו, ואם נלמד אחת כזו בעצמנו, אז הם לא יצטרכו לעשות לנו “דווקא”.

איך עושים את זה?
הכלי הראשון: להקדיש זמן להקשבה עמוקה. הקשבה עמוקה היא בדיוק ההפך מל”תקתק” את הילדים. זה לא: בואי לארוחת ערב, לך להתקלח, למה לא סידרת את החדר, כמה פעמים אמרתי? זאת שיחה עמוקה בין שני אנשים שמייצרת קרבה ואינטימיות. כן, אני יודעת שאין לכם זמן. אבל זה מספיק חשוב כדי לפנות לזה זמן.
והנה משימה לשבועות הקרובים: בכל יום תבדקו עם עצמכם כמה הייתם נוכחים בהקשבה עם הילדים שלכם. בסוף היום עשו עצירה ותבדקו אחורה – כמה דיברתי היום עם הילד שלי לעומק? כמה הקשבתי לו? אחרי שתדעו, תוסיפו בכל יום עוד 5 דקות של הקשבה. לא חייבים בשביל זה ארוחת ערב, זה יכול להיות גם בקפה של הבוקר. אבל תסמנו לפחות 3-4 נקודות ביום שבהן אתם מקשיבים באמת, לעומק, לילדים שלך.

ואם אתם מתקשים, אתם יודעים איפה למצוא אותי 🙂