מהעיתונות | למה ילדים עושים דווקא?

מאת: מור אסאל

אז בטח. הרווחנו את זה בכבוד ואנחנו זכאים להשתגע. אבל קודם, אולי נבדוק מה זה בכלל הדבר הזה, “דווקא”.

“מה שהורים מגדירים כ’דווקא’ הוא התנהגות חוזרת של הילד, שמפריעה לנו, וממשיכה למרות שביקשנו להפסיק אותה”, אומרת אלה שלומקוביץ, מנחת הורים וצוותי חינוך ובעלת מרכז קשר למנהיגות הורית וקהילתית.

“כשהילד מתנהג כך אף שביקשנו ממנו להפסיק, אנחנו מרגישים שהוא פועל נגדנו”, מוסיפה דלית בלונדר־רון, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית. “זה יכול להפריע לנו במיוחד בשלושה מקרים: אם יש לנו באופן כללי עניין עם מאבקי כוחות (אנחנו פשוט חייבים לנצח בהם…); אם קשה לנו להציב גבולות ואנחנו מוצאים את עצמנו נכנעים שוב ושוב, ואם אנחנו נכנסים למצב רוח ילדותי, ורוצים ‘להחזיר’ לילד”.

למה הם עושים לנו את זה

הרי ביקשנו כל כך יפה (ומדי פעם גם לא כל כך יפה). למה הוא מתעקש לעשות לנו את זה?

“תלוי בהתנהגות ותלוי בילד”, עונה שלומקוביץ. “חשוב להבין שחלק ניכר מההתנהגויות שאנחנו רואים כ’דווקא’ הן התנהגויות אוטומטיות, שאין להן שום קשר אלינו: הילד עושה אותן בלי לשים לב. אם הילד מתנדנד על הכיסא, בועט בשולחן או לועס בקול רם – לפעמים הוא פשוט פועל מסיבות פיזיולוגיות ורגשיות שאינן קשורות כלל וכלל ליחסיו איתנו. לא משנה כמה נעיר, התנהגות אוטומטית קורית מבלי שהילד ישים לב לכך. למרבה הצער, לא פעם הילדים שלנו מפגינים את אותן התנהגויות אוטומטיות מעצבנות שיש גם לבן הזוג שלנו, ואז בכלל אנחנו יוצאים מדעתנו”.

“כשמדובר בהתנהגויות כאלה, אין טעם להתרגז: ההתנהגות תפסיק בכל פעם שנפנה את תשומת לבו של הילד לכך בעדינות. במקום להתעצבן על כך שהילד מתנדנד על הכיסא, למשל, מוטב פשוט לבקש ממנו להפסיק או להציע לו לעבור לכיסא נדנדה (ולקחת בחשבון שזה יקרה שוב).

“הקבוצה השנייה של ההתנהגויות שאנחנו קוראים להן ‘דווקא’, הן התנהגויות שדווקא כן מיועדות להעביר לנו מסר. בהתנהגויות האלו הילד עושה במודע משהו שביקשנו ממנו לא לעשות – כדי למשוך את תשומת לבנו או כדי לבטא התנגדות. במילים אחרות, מדובר במאבק כוח בינינו לבין הילד בנושא שבו יש לנו ולו קונפליקט (מתי נכנסים לאמבטיה, האם מכינים שיעורים, מי אוסף את הצעצועים, איך מתנהגים אחים זה אל זה). ההתנהגויות האלו חוזרות שוב ושוב מפני שלא פתרנו אותן בסיבוב הראשון”.

לא נגדנו, אלא בעדם

רגע לפני שאנחנו ממהרים לפתור את הדווקא, אולי כדאי לתת לו רגע מקום, ולא להיבהל ממנו כל־כך. “חשוב להבין של’דווקא’ יש תפקיד משמעותי אצל הילד”, מוסיפה בלונדר־רון. “הדווקא לא בהכרח מופנה נגדנו, ההורים, אלא הילד עושה בכך משהו בעד עצמו. זה יכול להיות אחת מכמה אפשרויות (ולפעמים כמה אפשרויות בו זמנית):

רצון לבטא נפרדות, עצמיות, שונות. “לעיתים הדווקא נועד לומר להורה – ‘אני לא כמוך’, ‘אני מישהו אחר’. לכן זו התנהגות שאופיינית לגילאי ההתבגרות – גיל שנתיים וגילאי העשרה. דרך הרצון השונה הילד מגלה ומבטא את הזהות הנפרדת שלו”.

ביטוי עצמי, ביטוי רגשות. “לפעמים מה שאנחנו רואים כ’דווקא’ הוא פשוט ביטוי של כעס ותסכול, וקושי לווסת רגשות שליליים”, מוסיפה בלונדר־רון. “לעיתים הילד ממש מנסה אותנו, כדי לראות איזה ביטויי כעס קבילים בעינינו ואיזה לא”.

הנאה מתחושת ההשפעה. “לפעמים מה שאנחנו רואים כ’דווקא’ נגדנו בכלל מיועד להשיג מטרה אחרת, כמו שליטה בסיטואציה (למשל, כשילד גדול מתעקש לנצח את אחיו הקטן אף שביקשנו ממנו לוותר). ולפעמים הילד פשוט נהנה מהתחושה שהוא משפיע עלינו ולוחץ על כל הכפתורים שלנו. יש הנאה בידיעה שאתה, החלש, יכול להשפיע על ההורה החזק”.

תחרות בין ילד להורה. “לפעמים קיימת בין ההורה לילד תחרות סמויה”, אומרת בלונדר־רון. “ה’דווקא’ הוא דרך של הילד לנסות ולנצח את ההורה מדי פעם, גם אם בשאר החזיתות ברור שההורה יותר חזק”.

גילוי הרצון. “לא תמיד ילדים יודעים מה הם בכלל רוצים”, מוסיפה שלומקוביץ. “לפעמים ההתנגדות לרצון ההורה היא פשוט דרך של הילד לגלות מה הוא רוצה: גם אנחנו, המבוגרים, לעיתים מבינים מה אנחנו רוצים רק דרך ההבנה של מה אנחנו לא רוצים”.

“בכל אלה, ה’דווקא’ הוא אימון מצוין ליחסים עתידיים”, מסכמת בלונדר־רון. “אם אנחנו מאפשרים אותו מדי פעם לילד, אנחנו מלמדים אותו שמותר לבטא רצון, מותר להתנגד, מותר אפילו להיות תוקפניים – הכל רק עניין של כמות”.

איך בכל זאת מפסיקים את הדווקא

או־קיי, הבנו. זה חשוב. אבל כמה, לעזאזל, כמה? ואיך יוצאים מהמעגל הזה, ומלמדים את הילד להתאמן ליחסים עתידיים בדרכים קצת פחות מעצבנות?

“קודם כל מקפידים לזכור שאין לילד כוונה לצאת נגדנו, אלא לעשות משהו בעד עצמו”, אומרת בלונדר־רון. “יש הבדל בתחושה שלנו אם אנחנו אומרים לעצמנו ‘הוא רוצה להרע לי ולהכאיב לי’, לעומת ‘הוא מנסה לגלות את הרצון שלו’. האמירה השנייה עוזרת לנו להתאפס, לא להשיב לילד באותו מטבע, לא להיגרר למאבקי כוח – ולהציב גבולות ענייניים. חשוב לזכור שאנחנו ההורים, אנחנו הבוגרים, ואנחנו בפירוש לא אמורים להשיב לילד כגמולו, אלא לחנך אותו וללמד אותו מה עושים. כשאנחנו עושים לו דווקא בחזרה (‘ככה? אז אני אראה לך!’) אנחנו מלמדים אותו להתעקש ולנהל מאבקי כוח במקום לפתור קונפליקטים בצורה עניינית”.

“כדי לנטרל את ה’דווקא’, שהוא התנהגות חוזרת, חשוב לפתור את הקונפליקט מהשורש”, מוסיפה שלומקוביץ. “כשהקונפליקט נפתר, אין לילד סיבה לחזור ולהתנגד. לכל קונפליקט אפשר למצוא פתרון שבו שני הצדדים יהיו מרוצים, וחשוב ללמד את הילדים מגיל צעיר שניתן להגיע לפתרון כזה. הרבה יותר קל להתנהל בחיים מעמדה של חיפוש פתרון, מאשר מעמדה של דווקא”.

איך מוצאים פתרון

שלומקוביץ: “קודם כל מגדירים את הכלל שבגללו ביקשנו מהילד לעשות משהו שהוא מתנגד אליו (“בשעה שמונה מכבים את המחשב ונכנסים למקלחת”).

“לאחר מכן, מסבירים למה הכלל נקבע (‘כדי שתהיה במיטה בשעה תשע וחצי אחרי ארוחת ערב וקריאת ספר, צריך לכבות את המחשב בשמונה’). בשלב הבא, מבררים למה הילד לא רוצה להישמע לכלל (למשל – כי כל החברים שלו עדיין במחשב בשעה הזאת, והם משחקים יחד משחק רשת). לבסוף, מוצאים פתרון שמקובל על שני הצדדים (‘תוכל לבחור יומיים בשבוע שבהם תישאר עד שמונה וחצי במחשב ובימים האלה לא נקרא סיפור; פעם בשבוע תוכל לוותר על מקלחת, בימים האחרים תוכל לקבוע עם החברים משחק מוקדם יותר’). מרגע שהגענו לפתרון מוסכם, אין שום סיבה לעשות דווקא”.

ומה עוד?

נותנים מקום לילד לבטא את רצונותיו. “חובתנו כהורים לתת לילדים הזדמנויות לבטא את רצונותיהם”, אומרת שלומקוביץ. “כדי להבין מה הם כן רוצים, צריך להבין בדיוק מה הם לא רוצים, ולמה הם לא רוצים את זה – ולכבד את הרצון שלהם. ילד שרצונו זוכה לכבוד ולהתייחסות, לא צריך לעשות דווקא”.

“לפעמים הילדים מתאמנים עלינו כדי להצליח לבטא את הרצונות שלהם בחוץ – וחשוב לאפשר להם את האימון הזה”, מוסיפה בלונדר־רון. מאפשרים לבטא עצמאות. “זה בסדר שילד רוצה להיות שונה מאיתנו”, אומרת בלונדר־רון. “כשאנחנו מאפשרים לו להתלבש אחרת, לדבר אחרת, לחשוב אחרת – הוא לא צריך לעשות לנו דווקא כדי להרגיש נפרד ובעל זהות משל עצמו”.

נותנים לילדים תחושה שהם משפיעים. “כשילד יודע שלוקחים אותו ואת דעותיו ברצינות; שיש לו השפעה על המתרחש בבית – הוא פחות צריך לבטא התנגדות כדי להשפיע”, אומרת בלונדר־רון. “חשוב לשמוע מה דעתם של הילדים על תוכניות הבילוי, על התנהלות הבית ובכלל; לתת להם תחושה של עוצמה והשפעה. כדאי גם מדי פעם לתת להם לנצח אותנו במשחקים ובתחרויות ואפילו בוויכוחים”.

קובעים סדר עדיפויות. “לא חייבים להתווכח עם הילד על כל דבר שלא מוצא חן בעינינו, ולא צריך להציב גבול בכל מקום”, מוסיפה בלונדר־רון. “עדיף לבחור גבולות מועטים שחשובים לנו (למשל: אין אלימות בבית), ולוותר בנושאים פחות משמעותיים – כמו איך הילדה מתלבשת”.

דילוג לתוכן