בלוג | על מחאת האוהלים והדור הבא

אלה מכם שעוקבים אחרי הפוסטים שלי, יודעים שהתפיסה שלי לגבי הורות וחינוך קצת אחרת ממה שמקובל בעולם הנחיית ההורים. וכל זאת למה? הרבה מנחי הורים מדברים על “מנהיגות הורית”. בתפיסת המנהיגות שלהם הם מכוונים באופן מאוד מוגדר למנהיגות, שבעולם האקדמי, נקראת מנהיגות מתגמלת.
לדוגמה:
אם אני מענישה בכל פעם שהילדים שלי מתנהגים לא כפי שאני מצפה, הרי שאני מלמדת אותם מה נכון בעולם שלי (מה ההתנהגויות הרצויות מבחינתי), אבל גם שהם צריכים להיות זהירים מאוד בבחירת ההתנהגויות שלהם, מאחר ויכול להיות שפעולות מסוימות יגררו אחריהן עונש.
אם אני מלמדת את הילדים שלי שלכל פעולה יש תוצאה (חשיבה תוצאתית) הרי שאני מלמדת אותה את תורת הגמול. כלומר, לכל פעולה שנעשה יש גמול וכדאי לנו לדבוק בפעולות “הנכונות” כדי שנקבל את הגמולים הראויים. כאן, הערך הנוסף שנלמד הוא הציפיה לתוצאה או לגמול (או באקדמית: “יצירת מוטיביציה חיצונית”). הקושי המרכזי עם תורת הגמול פוגש אותנו בגיל ההתבגרות דרך המשפט: “אז מה יצא לי מזה?” או לחליפין: “אז מה תתני לי?”.
אז מה אני מציעה כתחליף?
בעולם האקדמי מקובלת כבר לפחות שלושה עשורים תפיסה מנהיגותית חינוכית (וגם ניהולית) שנקראת מנהיגות מעצבת (אם מישהו רוצה להרחיב- חפשו “מנהיגות מעצבת- באס ואבוליו”).
המשמעות היא שיש לי תפקיד בעיצוב האדם, והדרכים המרכזיות בהן כדאי לי להשפיע לא כרוכות כלל בהפעלה של כוח על אותו אדם. (במקרה זה הילד שלנו)
הדרכים אליהן מתייחסת המנהיגות המעצבת הן שתיים מרכזיות שנחלקות לארבע: מנהיגות כריזמטית חזונית (איזה שם נפלא למנהיגות!) שמדברת על הנעה השראתית והנעה כמודל ומנהיגות מפתחת שמתייחסת לאיתגור אינטלקוטאלי ויחס אישי.
מה אומרת כל אחת?
מנהיגות כריזמטית חזונית מדברת על היכולת שלנו לייצר עם ועבור הילדים שלנו את חזון חייהם ולרתום אותם לשם בכוח הכריזמה שלנו. להיות מעוררי השראה וכבוד, לאפשר חלימה ומעוף, להיות עבורם מנוף לצמיחה אישית מבלי להגביל אותם ובמקביל להיות האנשים שאנחנו רוצים שהם יהיו. ברור מאליו שכשאנחנו עסוקים במאבקי כוח עם הילדים שלנו היכולת שלנו להפעיל מנהיגות כריזמאטית חזונית כמעט ולא מתקיימת… אם אני צועקת על הילדים שלי, אין לי מה להתפלא שהם צועקים עלי חזרה, אם אני מגדירה להם רע וטוב דרך תגמולים, אין לי להתפלא שהם לא חושבים באופן עצמאי וכן הלאה וכן הלאה…
מנהיגות מפתחת מתייחסת לילד כפוטניציאל טהור של התפתחות שזקוק להכוונה בסיסית דרך אתגר והתייחסות לצרכים שלו. התפקיד שלנו כהורים הופך מהצהרת הצהרות לשאילת שאלות, ממתן הגדרות סגורות לפתיחה של הראש לחשיבה יצירתית ומקבילית (לא פתרון אחד לבעיה אחת, אלא שלל פתרונות מתאימים יותר ופחות…). זה גורם לילדים שלנו להפוך לאנשים שמאמינים ביכולת שלהם לבחור- ובעיני האמונה ביכולת לבחור בכל רגע נתון היא התמצית של מה שנהוג לכנות “בטחון עצמי”.
אז מה כן לעשות?
לפתוח דיאלוג עם הילדים שלנו על סוגיות שמעסיקות אותם ואותנו, להיות מי שאנחנו רוצים שהם יהיו, לאפשר להם לחלום, לעוף, להמריא גבוה עם הדימיונות שלהם  והמחשבות שלהם (אחד המשפטים ההוריים שהכי קשה לי לשמוע הוא: “אולי תפסיק לחלום??”), לאפשר בחירה ועצמאות מתוך העברת אחריות.
ומה הקשר למחאת האוהלים?
אחת הטענות הקשות כנגד “מנהיגי המהפכה” היא שהם לא יודעים מה הם רוצים, שאין להם מושג לאן הם הולכים ושהם לא מגדירים מה צריך להיות.
זה בדיוק הקסם של המחאה הזו בעיניי.
זאת מחאה של מנהיגות מעצבת- היא מאפשרת לנו, “המונהגים”, להיות מי שאנחנו רוצים להיות מבלי להיות מוגבלים, מבלי להיות כפופים לדרישות מסויימות, לעצב את תפיסת העולם שלנו בתוך המסגרת הכל כך רחבה שמאפשרים לנו דפני ליף וחבריה, מבלי להרגיש “לא בסדר” או “לא מתאימים”. הייתי רוצה שכל הילדים שלנו יחיו בתוך אותה חוויה של התרגשות עמוקה בה אנחנו היינו- כי כל מה שעשינו שם הוא להמציא את עצמנו מחדש.

נושאים קשורים

דילוג לתוכן