החיבור הישראלי בין עצמאות לזיכרון, מעורר אותי בכל שנה מחדש לחשוב על הקשר בין קושי, אובדן ואבל לחגיגת העצמאות, ועל זה אני כותבת היום.
מרגרט מיד קראה לגיל שנתיים (גיל ההתבגרות הראשון)  “ספרציה- אינדיבדואציה ראשונה”. ובמילים פשוטות- הפעם הראשונה בו הילד שלנו נפרד והופך להיות עצמאי, נבדל.
לפי מיד, היכולת של הילד שלנו לפתח עצמאות ונבדלות תלויה ביכולת שלנו,ההורים, לאפשר לו להשלים “אינדיבדואציה” – לאפשר לילד לפתח רצונות משלו, אמירות משלו, טעמים משלו וכיו”ב, ו”ספרציה”- לאפשר לילד להיפרד מאתנו, להתמודד עם קושי בעצמו, לא להיות תלוי.
נשמע פשוט, לא? כנראה שלא כל כך.
כי כולנו יודעים שהנטייה הטבעית שלנו ההורים, היא לגונן, לשמור, לפקח, להגביל, והכל כמובן מתוך אהבה ורצון בטובתו של הילד שלנו.
בעיניי, מתן עצמאות הוא אחד מתפקידיו המרכזיים של ההורה והכרזת עצמאות היא הדרך של הילד להגיד לנו שהוא מסוגל.

ילד עצמאי הוא ילד עם תחושת מסוגלות. ילד שמרגיש שהוא יכול לעמוד במשימות החיים שלו, ומתנסה מתוך אמונה שהוא יצליח.

אז איך מייצרים עצמאות?
הכלל הראשון ביצירת עצמאות הוא  “העברת אחריות”.  ניל, שהוא אחד מאבות החינוך החופשי בעולם, מדבר על למידה בהתנסות כמקור הלמידה. כלומר, ככל שנאפשר לילד שלנו להתנסות במגוון רחב של התנסויות מבלי להתערב, כך היכולת שלו לפתח כישורי התמודדות עם החיים, ובהכרח עצמאות, עולה.
הכלל השני הוא לאפשר לילד שלנו להיות שונה מאיתנו. “אינדיבדואציה” היא אחד משני חלקי המשוואה של העצמאות.

הרבה פעמים אני שומעת הורים אומרים לילדים בגינה- “תלבש סוודר, קר” או “בוא נוריד חולצה, חם” , ואני שואלת- למי קר? למי חם? בדר”כ לנו, ההורים. אבל אנחנו כל כך רגילים שהם חלק מאתנו, שאנחנו מרגישים שאפילו תחושות הגוף שלנו משותפות.
הקדישו זמן ותשומת לב לשאול את הילדים שלכם– מה הם רוצים? מה הם חושבים? איך הם תופסים את העולם? תתפלאו מה תגלו.
הכלל השלישי הוא ללמד את הילדים שלנו להסתכל על הדרך ולא על סופה. במקום לעשות בשבילם- לאפשר להם לעשות. במקום לכעוס על טעויות- ללמד אותם מה אפשר לתקן. במקום להתרכז בשלילי- להתרכז בחיובי.
וככל שמרגילים את הילדים מגיל צעיר יותר להיות נבדלים ונפרדים, ולקחת אחריות, כך קל להם יותר בגילאים המאוחרים יותר להתמודד עם לחץ חברתי, קשיים וטעויות וכך גם הקשר שלהם עם ההורים הופך להיות בעל משמעות.

חג עצמאות שמח לכולנו!