הפוסט הזה כבר מתבשל אצלי הרבה זמן… שלושה אירועים מרכזיים הביאו אותו לכתיבה. האחד שאלה של יונית ורבר שמבלה לה בארה”ב ושאלה אותי במייל שאלה על צרכנות מול התמכרות לצריכה, השני המפגש עם הסרטון שהעליתי לכאן לפני כמה ימים על הילדה שלא עומדת בהתרגשות המתנות של ההורים שלה והתגובות אליו והשלישי ההחלטה של הבת שלי לעזוב את חוג הבלט בדיוק אחרי שקנינו לה ציוד ושילמנו על החוג לכל השנה.
קצת נתונים יבשים:

1. בארה”ב ילדים עד גיל 12 מוציאים באופן ישיר 40 מיליון דולר בשנה (צעצועים, מותגים, משחקים וכיו”ב).
2. השפעת הקנייה שלהם (היכולת שלהם להשפיע על קניות מבוגרים כמו רכב, ריהוט, מזון, ספרים וכיו”ב) נמדדת (שוב רק בארה”ב בשנה) ב700 מיליארד דולר.

אם כן, כוח הקנייה של הילדים שלנו הוא עצום (ושימו לב שאנחנו בכלל לא מדברים על מתבגרים, שם המספרים הרבה יותר גדולים) ואנחנו, שהבטחנו לעצמנו ללמד את הילדים שלנו צרכנות נבונה, להעביר להם ערכים של קנייה מתוך צורך ולא מתוך דחף, ושחשבנו שהבכי שלהם לא ישפיע עלינו, מוצאים את עצמנו לא עומדים בפרץ של
הבקשות: עוד חולצה של דורה, עוד משחק, עוד תיק, עוד ועוד ועוד…

אז מה בעצם גורם לנו לקנות מותגים והרבה, למרות ההבטחות שלנו לעצמנו?
מאחר והמשווקים הבינו את כוח הקנייה העצום של הילדים, התפתחה תורה שלמה של שיווק לילדים. שימו לב, בפעם הבאה שאתם נמצאים בחנות עם הילדים לטכניקות השיווק שמשתמשים בהם על הילדים- צבעוניות, מוצרים מפתים בגובה הילד ובמקומות בהם אנחנו צריכים להתעכב (למשל בקופה). כך בזמן שאנחנו מחכים, אנחנו שומעים את הנדנוד הידוע “אבל בא לי!” שגם הוא, לפי מחקרים אחרונים בתחום, נדנוד שמשווקים מעצימים ומלמדים את הילדים שלנו. (זוכרים את ליסה ובארט סימפסון רודפים אחרי אבא שלהם כשהם רוצים משהו עם אותה שאלה שוב ושוב עד שהוא מסכים (בעצבים כמובן)?

בנוסף, אנחנו מניחים שאם לא יהיה לילדים שלנו, הם יהיו מקופחים, אולי לא יאהבו אותם, אולי יצחקו עליהם, אולי הם יתאכזבו. עוד אנחנו מניחים וגם רואים שמותגים זה עניין חברתי- אם לכל הבנות יש, אז גם הבת שלי רוצה, ולמרות שמעולם לא חשפתי אותה למותגים, היא נחשפת אליהם ורוצה בהם. בדרך כלל אנחנו מרגישים אחריות לזה שהיא תהיה מקובלת, ולכן חשוב לי לתת לה מה שהיא צריכה כדי להיות “מקובלת”. הרבה פעמים הצורך ההורי שלילד/ה יהיו חברים (פוסט בנושא כבר מתבשל :)) מניע אותנו לקנות לה מה שהוא מותג חברתי.

צריך עוד לזכור שבעולם המודרני אנחנו קונים מתנות למי שאנחנו אוהבים. מלמדים אותנו שזה נכון וראוי  “לפנק, לפנק, לפנק”. אנחנו רוצים להעניק לילדים שלנו המון אהבה, שמחות והתרגשויות, ולמדנו שכשאנחנו קונים להם מתנות, הם הופכים להיות שמחים. זה עושה לנו טוב על הלב לראות את הילדים שלנו מאושרים, וזה מספק וממלא להפתיע את הילדים ולגרום להם אושר.  מתוך כך, כשאנחנו מצליחים לשמח את הילדים שלנו מתעוררת בנו תחושה של סיפוק, הנובעת מכך שאנחנו מרגישים “הורים טובים”. משמח אותנו ש”קלענו לטעמם”, ומשמח אותנו שהצלחנו לשמח אותם. לכן, אנחנו קונים להם מה שנדמה לנו שהם רוצים, ולא בהכרח מה שהם צריכים.  בנוסף, לימדו אותנו שקניות הן בילוי עם הילדים. אנחנו יוצאים לבלות בתוך מרכזי קניות (קניונים, מרכזי BIG למיניהם) שהולכים ומשתכללים ביצירת הנעה לקנייה.

בעקבות כל אלה קורים לילדים שלנו שלושה דברים:

1. לפעמים הילדים שלנו כל כך המומים מהחוויה האינטנסיבית שאנחנו מעבירים אותם, שהם פשוט לא יודעים מה לעשות עם עצמם, וזה מאכזב אותנו לראות שלמרות שכל כך השקענו הם מתרגשים מכדי לשמוח. דוגמה מצויינת לכך היא אותו סרטון שהעליתי לכאן לפני כמה ימים על האם שמפתיעה את הבת שלה בטיול לדיסנילנד.
2. הם לומדים לבלבל בין צורך לרצון. חשוב להבין שבעיניי, גם שאיפה להשגת הדברים שאתה רוצה (ולא רק אלה שאתה צריך) היא חשובה מאוד בתהליך החינוכי, אבל כדי שאוכל לשאוף להשיג את הרצונות שלי, אני חייבת לדעת להבחין בין מה שאני רוצה למה שאני צריכה.
3. הם לומדים שדברים פיזיים קובעים מי אני. אני יודעת שבעולם החברתי של ילדים ובני נוער חשוב מה יש לך ומה אתה לובש, על מנת לקבוע את מעמדך החברתי, אבל בעיניי חלק מהתפקיד ההורי הוא ללמד ילדים לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.

אז מה כדאי לעשות?
קודם כל ללמד ילדים שזה טוב וראוי לרצות. נסו להימנע ממשפטים מאשימים בהקשר של רצון. השאיפות שלנו הן שקובעות במידה רבה  את מהלך חיינו וילדים שמלמדים אותם לא לרצות, הם ילדים שמתקשים להשיג, שמתקשים להתעקש, שיש להם קושי בהנעת עצמם (ואחרים). אנשים שרוצים דברים הם אנשים שמזמינים לעצמם שפע, ואני רוצה שהילדים שלי ימשיכו לרצות. אני מעודדת רצון דרך כך שבכל יום הולדת, בו ממילא מקבלים המון מתנות, בכל פעם ששואלים אותי- “אז מה לקנות?” אני שולחת אל הילדה שחוגגת שתגיד מה בא לה. ככה אני מנטרלת אצלי את הרצון “לקלוע לטעמה”, ומשמרת אצלה את היכולת לרצות דברים. ככה הגיעו אל בנותיי ברביות ובראצ’יות שאני לא הסכמתי לקנות עבורן, בגלל הדימוי המעוות של נשיות שהן משמרות.

אחרי שלמדנו שטוב לרצות, חשוב שנשים גבולות. וכרגיל, הגבולות שאני מציעה לשים, הם גבולות בדיאלוג עם הילד. אם ילד מאוד רוצה טרקטורון בגיל 6,ואני לא מוכנה בשום אופן שהילד שלי ירכב על טרקטורון בגיל הזה, אני אסביר לו את הרציונל ואחשוב אתו על חלופות להשגת החוויה שהוא מבקש. כנ”ל לגבי קניית דברים יקרים, המשפט: “אין לי כסף לזה” שאני שומעת הרבה מהורים, הוא משפט שמשאיר את האחריות אצל ההורים. במקום זה עדיף להסביר למה בחרתם לא לקנות לו את מה שהוא רוצה ולעזור לו למצוא פתרונות להגעה למטרה שאותה הוא שם לו.

ואיך אתם מתמודדים עם שפע?
אשמח לשמוע מכם!