בלוג | על גיל שנתיים הנפלא

בין גיל שנה וחצי לחמש מגיע “גיל שנתיים הנורא” או כמו שהוא נקרא בספרות התיאורטית “גיל ההתבגרות הראשון”.

אם יש לכם ילד או ילדה בגיל הזה בבית, אתם בטח מזהים את הסיטואציה הזו: התעוררתם בבוקר (בזמן) והתחלתם להתארגן לקראת יציאה. אבל הקטן “רוצה לבד”. לשתות לבד מכוס של גדולים, ואוף!  השתייה נשפכה על הבגדים שהוא “בחר לבד”, אבל עכשיו הוא לא מוכן להחליף, אחרי מסע שכנועים ארוך (עכשיו כבר אתם כבר מתחילים להיות לחוצים…), הוא משתכנע ללבוש חולצה אחרת, אבל רק קצרה, ובלי מעיל. עכשיו אתם כבר כועסים ומרימים את הטון. הקטן כועס חזרה ומשתטח על הרצפה בבכי, עכשיו אתם כבר ממש מאחרים. לוקחים אותו על הידיים, הוא משתולל, אתם והוא מגיעים לתחילת היום מרוטים ועצבניים, ואצלכם גם יש הר של רגשי אשם על כך שהשארתם אותו בגן בוכה….

למה זה קורה??

כי גיל שנתיים הנורא (שמופיע בכל מיני גילים אצל כל מיני ילדים) הוא גיל של הבנת העצמי של הילד, של היכולות שלו, של בניית העצמאות שלו והאחריות שלו. כמו בגיל ההתבגרות, גם בגיל ההתבגרות הראשון אנחנו נתקלים ב”מרד” שנובע מתוך תהליכי הספרציה- אינדיבידאוציה (ובעברית: היפרדות-ייחודיות). תהליך ההפרדות- ייחודיות הוא הדרך אותה עובר הילד בדרך לגילוי העצמי שלו, ההפרדות מהוריו ובד בבד יצירת הייחודיות שלו כאדם.

אז מה עושים?

התפקיד ההורי שלנו בתקופה זו מורכב משני חלקים מנוגדים זה לזה- מצד אחד תפקידנו כהורים לתמוך בעצמאותו של הפעוט וליצור עבורו אפשרויות להתנסות ולחקירה של העולם ושל עצמו, ומאידך יש לנו תפקיד של הצבת גבולות ויצירת סדר בעולמו של הפעוט, תוך הגבלת התנסויות מסוימות ויצירת הגדרת עולם ברורה עבור הילד.

אז איך משלבים בין שני התפקידים?

ראשית, אנחנו צריכים להכיר וללמוד את עולם הפעוט ולייצר בתוכנו הבנה ותמיכה להתנסויות העצמאיות של הילד. דרך ההבנה אנחנו בונים לעצמנו את מסגרת הגבולות הנכונה לבית שלנו ולילד שלנו. מאחר וכל ילד וכל הורה הוא ייחודי, כך כל מסגרת של חוקים ביתיים היא ייחודית. לאחר שהגדרנו לעצמנו על מה אנחנו מתעקשים (מהם הגבולות), אנחנו צריכים גם להגדיר למה אנחנו מתעקשים (מהו הרציונל מאחורי הגבול). זה חשוב עבורנו, כי שאנחנו מבינים למה יותר קל לנו לא לוותר רק כי הילד מתעקש, וזה חשוב לפעוט כי אנחנו מלמדים אותו שההורים שלו לא מקבלים החלטות שרירותיות בקשר אליו, אלא שיש מאחריהן מחשבה והסבר.

בנוסף, אנחנו מלמדים את הילדים לתמלל את הרגשות אותם הם חווים בסיטואציות האלה, מתוך הגיון והסבר.

מה עושים מול טנטרומים (התקפי זעם)?

אני יודעת שהתשובה הנפוצה אומרת להתעלם. אבל תחשבו רגע על עצמכם בתוך סיטואציה של כעס ותסכול מאוד גדולים- מה הייתם רוצים שיקרה? שיתעלמו מכם? שיתייחסו לכעס שלכם? שיחבקו אתכם? לכל אחד מאתנו תשובה אחרת, הנובעת מהאישיות שלנו וגם ממה שהורגלנו אליו בילדותנו. לטעמי, כעס ותסכול דורשים הכרה והתייחסות. אין הדבר אומר לעשות מה שהילד מבקש, אלא להבהיר (בדרך הנוחה לכם) שאתם רואים ומבינים את התסכול, על אף שאתם איתנים בגבול אותו שמתם.

 

לסיכום:

גיל ההתבגרות הראשון הוא תקופה חשובה לילד ולהורים בבניית בסיסי תקשורת טובים ויעילים ובבניית אישיות של אדם עצמאי ואחראי. עם זאת זוהי תקופה מאתגרת במיוחד להורים. תהליך בניית העצמי, הביטחון ביכולות ולקיחת אחריות, הוא תהליך שאתם רוצים לעודד במקביל לשמירה על הילד ועל הגבולות שלכם. על מנת לעבור את גיל ההתבגרות הראשון בהצלחה, עלינו לקבל כלים שיעזרו לנו להגדיר גבולות ומסגרת לצד חופש וגמישות עבורנו ועבור הילדים שלנו.

נושאים קשורים

דילוג לתוכן