היום בבוקר שתי ילדותיי המקסימות חזרו למסגרות החינוכיות, הבכורה למסגרת חדשה והשנייה למסגרת ישנה- חדשה.
ואני חזרתי לעבודה לאחר כמעט ארבעה שבועות של חופש, ונכנסתי אל הפייסבוק לבדוק מה התחדש. המון סטטוסים מדברים על כמה נהדר שהילדים חזרו לשגרה ושהחופש נגמר, כמה נפלא להיות בלי הילדים, כמה הורים צריכים חופש מהחופש…
עם הקריאה מתעוררים בי רגשות מעורבים: אני מסכימה ששגרה היא דבר נפלא, והחופש דורש משאבים, אבל מנקודת המבט שלי: להיות עם הילדים בחופש ” זו ילדותי השנייה” ואין לי שום כוונה לוותר עליה!
התחושה הפנימית שלי, עם החזרה לשגרה, היא ריקנות. מוזר לי להתחיל את היום בלי צחוק וצהלות, בלי תכנוני חופש ואני מרגישה כמו בימים הראשונים שלי כתלמידה בחזרה למסגרת- התרגשות מהחזרה למסגרת מהולה בגעגוע לתחושת החופש…
אני שמחה ונרגשת לחזור לעבוד– המון דברים מחכים על השולחן- שתי סדנאות הורים בספטמבר, הרצאות בגנים ובארגונים, הכנות לקראת החגים, ובאותה נשימה- בא לי להיות איתן עוד קצת… למשוך עוד קצת את .היחד המשפחתי הזה, שיש לנו כל כך מעט ממנו
אריך קסטנר כותב ב”שלום כיתה א'”:
“האם יש טעם לתת לך עצה לדרכך החדשה?
הנח לי לעשות זאת:
אל תרשה לאיש שיגרש ממך את ילדותך, מרבית בני האדם מסירים את ילדותם כמו כובע ישן, הם שוכחים אותה כמו מספר טלפון שאין זקוקים לו עוד. הם רצים קדימה, מטפסים למעלה, אך כאשר הם מגיעים לקומה העליונה של הבניין- מתחשק להם לפתע לחזור למטה, להיכנס למרתף שממנו עדיין נודף ריח ניחוח של זיכרונות ילדות ועבר מתוק. אך מסתבר כי אין דרך חזרה, כי הוסרו המדרגות: קודם היו ילדים, הפכו מהר מדי למבוגרים ומה הם כעת?
שמע לי: רק מי שמתבגר ועדיין נשאר ילד הוא אדם…”
אני חושבת שכולנו עסוקים כל כך בקריירה מתוך מקום שפעמים רבות מוגדר עבורנו מבחוץ (עולם העבודה של מרביתנו הוא תובעני וטובעני כאחד- ובדרך כלל הדרישות מאתנו מותירות לנו זמן מועט למשפחה), אבל דווקא במקומות בהם יש לנו להזדמנות לחזור רגע ל”מרתף ילדותנו” קשה לנו מאוד לראות את המדרגות…
אז עכשיו, כשהילדים כבר שוב במסגרות, הניחו לי לתת עצה– בואו ננשום רגע את ניחוח זכרונות הילדות ונחווה אותם שוב דרך הילדים שלנו, בואו ניקח עוד רגע אחד להיות ילדים, למרות שאנחנו כבר אנשים, ולהנות מהעונג שבחופש עם הילדים…
שנת לימודים ועבודה נפלאה ופורייה לכולנו!