וירוס. פתאום, רגע לפני שממילא אני יוצאת לחופשת פורים עם הילדים ודקה אחר כך לחופשת פסח ארוכה. דווקא עכשיו? כשהעסק לפני שינוי מופלא ויש לי סדנה חדשה מדהימה שמתחוללת בראש ועוד רגע יורדת לדף ומשם אל האוויר? כן. עכשיו וירוס.
ועכשיו, אני צריכה לעצור ולהרפות. ולנוח. ואני, לנוח זה לא הקטע שלי.
אני יודעת לדחוף, לעשות, לרוץ, לתקתק ולהספיק. וגם זה אף פעם לא מספיק. אז אתמול הייתי חולה- ישנתי קצת ובין לבין הגעתי לתחתית ארגז הכביסה, כי היה לי קצת זמן פנוי.
והיום, כבר יום שני של לא להרגיש טוב. הסתובבתי בממלכת הפייסבוק, עניתי על מיילים, הכנסתי כלים למדיח, ועכשיו מה?
אז מצאתי את עצמי חושבת על המקום הזה, שמסרב לנוח. שלא מצליח לפרגן לעצמו רגע להיות בתוך תהליך של הבראה. ואז קלטתי- רגע, זה קשור להורות. הבנתי שבכל השבועות האחרונים טיפלתי בעיקר בהורים שהגיעו אליי שמדברים על זה. על לשחרר את הילדים ולהרפות מהם.
וזה קשור ליכולת שלנו לסמוך עליהם, להיות עבורם ובאותה נשימה לאפשר להם לצמוח בלעדינו.
כי אם אני לא יכולה לפרגן לעצמי תהליך פשוט יחסית של הבראה (כי אני כבר רוצה להיות שם ב”בריאות”), איך אני יכולה לפרגן לילדים שלי תהליכי למידה, תהליכי צמיחה, תהליכי התבגרות?
אני חושבת שלמדתי תטא הילינג, תדר חדש ותקשור כי רציתי שיהיה לי כלי להגיע מהר ל”שם”- כל שם- כסף, משמעות, שמחה ובריאות. וזה עובד- הזמן התקצר והיום אני הרבה יותר מהר שם. אבל היום הבנתי שאם אני לא מפרגנת לעצמי תהליך, אני מפסידה את כל מה שאפשר להרוויח בדרך.
אז הורדתי לעצמי בתטא הילינג שאני יודעת לכבד את הקצב שלי.
ושאני מפרגנת לגוף שלי תהליך של הבראה.
ואז עלה בי הצורך לכתוב את הפוסט הזה. ונזכרתי שמהרגע שהילדות שלי התחילו ללכת לגן, הפכתי את ההליכה לגן לטקס, ואני מלמדת את ההורים שמגיעים אליי לעשות את זה. זה הופך את הכניסה לגן להרבה יותר נעימה ואת הבוקר לזורם.
אנחנו עוצרות ומסתכלות על הנמלים, מתבוננות בעצים בשלכת, ולפעמים מוצאות גילוי מרגש כמו פטריה או חמציץ. סופרות צעדים, חורזות חרוזים לבוקר, וכל זה בחמש דקות הליכה מהאוטו לגן כשגרנו בתל אביב, ומהדלת של הבית לדלת הגן, היום, כשאנחנו גרים ברחובות.
זה הזכיר לי שלתהליך יש משמעות.
הוא עוזר לנו לגדול בנוחות, בקלות, מתוך הקשבה לעצמנו.
כשאנחנו הולכים בדרך, תת המודע שלנו מתרגל ליעד, ואז, כאשר אנחנו מגיעים ליעד, אין לנו קושי בו. בדיוק כמו בדרך לגן. אם אנחנו ממהרים ורצים לגן, וכועסים כל הדרך כי אנחנו כבר רוצים להיות שם, היכולת של הילדים לשחרר אותנו בגן תקטן משמעותית. אבל אם נהנה מהדרך, ונגיע לגן מחויכים ושמחים, היכולת שלהם לשחרר אותנו ושלנו להרפות וללכת תגדל.
וזאת משימת הורות משמעותית- היכולת להרפות. להבין שהילדים שלנו הם יצורים עצמאיים, עם רצונות, מחשבות, קשיים ותהליכים שהם צריכים לעבור. וכל מה שאנחנו יכולים לעשות עבורם הוא לאהוב, להיות ולהרפות. ולהניח לתהליך לקרות.
אז אם יש משהו שמוציא אתכם מדעתכם דווקא עכשיו בהורות או בכלל. שאתם כבר רוצים שיקרה ושתהיו שם, הנה תזכורת ליהנות מהדרך. לחפש את הפרסים שהיא טומנת בחובה.
הנה, בלי הוירוס הזה והדרך שלו, לא היה את הפוסט הזה.
ואם אתם מרגישים שקשה לכם להנות מהדרך, מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. נעבוד על זה ככה שתוכלו.
ואשמח אם תשתפו. את הפוסט וגם במה שחשבתם.
