לפני כמה שנים טובות כשנגה שלי הייתה בכיתה א’, היא חזרה הביתה בוכה ממש. בבית הספר שלה הזכירו את יום השואה, והמחשבה על כל כך הרבה אנשים שמתו במלחמה, הייתה לה קשה מנשוא. היא שאלה אותי שוב ושוב- מה היה שם? למה רצחו את היהודים? מה יקרה אם זה יקרה שוב?
האינסטקט שלי היה לכעוס על בית הספר מאוד שחשפו אותה ליום השואה, אבל אחרי רגע של חשיבה הבנתי שאני הייתי צריכה לחשוף אותה קודם.
למה?
כי האחריות על החינוך של הילדים שלי, היא תמיד שלי. לא של בית הספר.
אז במקום לכעוס על בית הספר ישבתי וחשבתי מה חשוב לי ללמד את הילדים שלי בהקשר של יום השואה- והנה המסקנות שלי.
להשתתף בטקס בגילאים מותאמים
עד כיתה ג’ אני לא שולחת ליום השואה לבית הספר (יוצאת דופן השנה הנוכחית בה אלון ילך לבית ספר שלו שהוא בית ספר יער, וגם זה אחרי שוידאתי שציון יום השואה נעשה באופן מותאם, בעיניי, לילד הרגיש שהוא). הסיבה היא שאנחנו, כמבוגרים, רגילים לטקס המציף רגשית, על תמונות השחור לבן והטלאי הצהוב, ומסוגלים לעמוד בו, אבל לילד בגיל הרך (ועד כיתה ג’ זה גיל רך), לראות תמונות של שואה ולשמוע סיפורים על רצח עם זה יותר מדי. אם הצעירים בבית הספר לא נחשפים לטקס, כדאי לברר על מה מדברים איתם ובאיזה אופן. זה עוזר לעבד איתם את הדברים בבית.
לעבד את זה בבית
גם בגילאים מאוחרים יותר, לנגה היה קושי אמיתי עם תכנים על השואה. בכיתה ה’ הראו להם בכיתה את האי ברח’ הציפורים והיא לא הפסיקה לחשוב על זה ולפחד שהיא תצטרך להיות לבד ולשרוד. כדי שהילדים יוכלו לעבד את התכנים- שאלו אותם עליהם בבית. מה ראיתם? על מה דיברתם? איך הרגשת מול זה? תנו לפחדים ולחששות לצוף.
להתמקד בחיים ולא במוות
בהמשך לזה, המענה לפחדים הוא הידיעה שהם בטוחים עכשיו. שהשואה הייתה אירוע שאנחנו זוכרים כדי לכבד את האנשים שמתו שם, אבל גם כדי שהיא לא תקרה שוב. אין סיבה ולא צריך להכנס לפרטים לגבי אופן מותם של יהודים בשואה. אם אחד הילדים שואל, כמו שאריאל שאלה אותי אתמול: “אמא, מה זה תאי גזים?”, אל תרחיבו. אני עניתי: “זאת הייתה דרך שבה רצחו אנשים בשואה”, בלי פרטים ובלי תיאורים. ואל דאגה, יהיה מספיק זמן שבו הם יחשפו לתכנים האלה. ישראלים יהודים נחשפים לפרטי הפרטים של השואה בשיעורי היסטוריה וביד ושם. אבל כאשר אנחנו שמים את הבסיס דרך מסרים של תקווה, חמלה, שיוויון ערך האדם וערבות הדדית בין בני האדם, המסרים הקשים בגילאים מאוחרים יותר יהיו אף יותר משמעותיים. ספרו סיפורים על גיבורים, על תקווה, על חסידי אומות עולם. על אנשים אנושיים בתוך חוסר האנושיות.
זה לא כאן ולא עכשיו
בגלל שהשואה מציפה חששות שעלולים להתפתח לחרדות, חשוב להרחיק את האירוע ולהסביר איך אנחנו מוגנים. זה לא כאן ולא עכשיו הוא משפט שאני משתמשת בו הרבה כאשר אני רוצה להרחיק משהו מהילדים שלי. דברו על מרחק הזמן (קצת לפני שסבא וסבתא נולדו ), על מדינת ישראל, על העוצמה שלה, על זה שיש לנו בית ושיש להם הורים שמגינים עליהם. נסו ליצור תחושת בטחון רחבה ככל האפשר בתוך הסיטואציה הקשה.
מה אנחנו יכולים ללמוד מזה?
ולבסוף התמקדו במסרים שהילדים יכולים לקחת איתם הלאה- בבית הספר של אלון מדגישים את העובדה שכל בני האדם שווים. זה מסר שילד יכול ליישם כאן ועכשיו, והוא רלוונטי לחיים שלו. כולנו שונים ושווים היא לא רק סיסמא של משרד החינוך, היא מאפשרת לי להראות לילד שלי שכל אחד טוב במשהו אחר, אחר בהתנהגות שלו, אחר במוצא שלו ובכל זאת אפשר ליצור איתו קרבה וחברות.
