שנים הייתי הפוסטר של האמא המושלמת.
הגדולות שלי היו חוזרות הביתה ב13:00 לארוחת צהריים מבושלת,
הייתי אמא נוכחת, שעובדת עד 13:00 ואז ממשיכה לעבוד לתוך הלילה,
ג’ינגלתי בין זמן איכות לבין זמן חופשי, ואה, כן, לא צעקתי.
בקיצור- פוסטר.

איכשהוא, השנה האחרונה עם עומס הפרוייקטים המטורף והגידול של ארבעה ילדים, ששתיים מהם מתבגרות בשיא ההתבגרות, ובעיקר האוגוסט האחרון הזה, גרם לי להרגיש את מה שמרבית אימהות העולם מרגישות מדי יום- רגשי אשם.
אני עושה מלא מלא פרוייקטים מעניינים ומגניבים ברחבי הארץ- קהילת חקלאים בגולן, צוערים בדואים בנגב, מגלות עתידות, ליווי מנהלים ברשת עתיד, ליווי פדגוגי, ליווי ובינוי של תחום הצעירים בגולן, תהליכים אסטרטגיים ביישובים וזה בלי ההתנדבויות שלי.

חוץ מזה, לסיכום החודש, עברתי על היומן שלי וראיתי שאפילו בתוך העומס הזה, היה לי זמן איכות עם כל אחד מילדיי, והצלחתי אפילו לגנוב איזה לילה עם אביב בתל אביב, לכבוד יום ההולדת שלו.

אז איך זה שזה לא מרגיש לי מספיק?

נראה לי שזה קשור לציפיות הגבוהות שלנו מעצמנו. ויסלחו לי חבריי הגברים, אבל אצלנו, הנשים, זה יותר קשוח. כי יש עלינו ציפיות חברתיות לא סבירות ש”נחזיק” את הבית, אבל גם נעשה קריירה, ואיכשהוא, אנחנו יודעות שזה לא סביר, אבל עדיין מרגישות אשמות.

אז מה אני רוצה להגיד בכל זה? ומה עושים כדי לשנות?
לפני הכל, ברמה התודעתית, בא לי להגיד שאני לא פוסטר. אף אחת היא לא פוסטר. כולנו מתמודדות עם ציפיות חברתיות קשוחות. לכולנו יש קול בראש שאומר לנו- “את לא מספיק” – את אמא לא מספיק טובה, את לא מספיקה בעבודה, את לא מספיק בת זוג.
אז בא לי להגיד לי ולכולכן- את מספיק. האמת, את הרבה יותר ממספיק. את נהדרת. את עושה, כל הזמן, כמיטב יכולתך ואת מחוייבת לצמוח- וזה הרבה יותר ממה שרוב האנשים בעולם יכולים להגיד על עצמם.

חוץ מזה, בפרקטיקה, ענת, שותפתי היקרה, שאלה אותי השבוע איפה רשימת הNOT TO DO שלי? זה כלי שאנחנו מלמדות במועדון כדי להוריד עומס. כחולת שליטה, אני מתאמנת עליו לא מעט.
אז כתבתי אותה מחדש, והחלטתי להרפות. חלק מהאחריות עברה הלאה, וחלק מהדברים ייפלו, ואני מתחייבת לא להרגיש עליהם אשמה.
והדבר האחרון הוא להתאמן על מה שיעזור לי. מזל שיש לנו מועדון אימהות מופלא שאני גם יכולה להתאמן בו (אם בא לך לבוא, חודש ספטמבר עוסק בשגרה).

ועכשיו, אחרי כל זה, בא לי לאחל לעצמי ולכן שנה מעולה, שנדע לפרגן לעצמנו ולעוף על עצמנו, ולהודות למהפכה הפמיניסטית על החופש שיש לנו לעשות דברים שאנחנו אוהבות ולהזכיר לעצמנו שהפטריארכיה עוד פה, וגם להרגיש שאני לא מספיק, זה לשתף איתה פעולה.

ולסיום- שימי פתק ממני על המראה: את נהדרת. באמת. את נהדרת.
כן, גם אני הולכת לעשות את זה. ממש עכשיו.