אז אחרי שהעליתי את הפוסט על נשף חנוכה של נגה, הרבה מכן שאלו אותי, איך הגעתי למצב שבו המתבגרת שלי מדברת איתי על דברים שהיא יודעת שאסור.
זאת שאלה מעולה ששווה לשמור לה פוסט מיוחד.
זאת שאלה מעולה ששווה לשמור לה פוסט מיוחד.
התשובה לזה נעוצה במקום שהכי קשה לי להיות בו. כי, תבינו, אני בן אדם ביקורתי ואג’נדיילי. וגם, למרות שאני עובדת על זה קשה בשנים האחרונות, אני גם בן אדם מאוד שיפוטי ויש לי מה להגיד על כל דבר בעולם (בכל זאת, חינוכיניקית).
ולכן, העבודה הכי משמעותית שלי מול המתבגרות שלי, וזאת שמאפשרת להן לדבר איתי על הכל, היא הפחתת שיפוטיות.
יש לי הסכם איתן, שחוזק מגיל ממש צעיר, דרך סיפורים שסיפרתי להן על איך אבא שלי היה בא לקחת אותי באמצע הלילה מכל מיני פאבים קיבוציים, כי לא הסכמתי לעלות על רכב עם נהג שיכור (סיפור שהיה באמת!), דרך אמירות על זה שלא משנה מה קרה, תמיד אפשר לספר לי הכל, ודרך מענה שקוף על כל השאלות הכי מביכות שלהן בעולם.
ההסכם הזה קובע שהן יכולות לשאול אותי הכל, לספר לי הכל, לדווח לי הכל, ואני בתמורה מבטיחה אפס שיפוטיות.
ותקשיבו, זה קשה.
זה קשה להיות במקום שבו אני צריכה לענות בכנות ל”אמא, מה זה בת זונה?” בלי להגיד: “מה? איפה שמעת את המילה הזו? אצלנו בבית לא מדברים ככה!”
זה קשה להיות במקום שבו אני שומעת את הבת שלי מספרת על בני נוער שהיא מכירה שגנבו אלכוהול והשתכרו, בלי לערב את המשטרה/ ההורים שלהם/ לתת לה הרצאה ארוכת טווח על איך לעזאזל הם מרשים לעצמם ומה הם חשבו לעצמם, לעזאזל!
זה קשה להיות במקום שבו אני צריכה לענות בכנות ל”אמא, מה זה בת זונה?” בלי להגיד: “מה? איפה שמעת את המילה הזו? אצלנו בבית לא מדברים ככה!”
זה קשה להיות במקום שבו אני שומעת את הבת שלי מספרת על בני נוער שהיא מכירה שגנבו אלכוהול והשתכרו, בלי לערב את המשטרה/ ההורים שלהם/ לתת לה הרצאה ארוכת טווח על איך לעזאזל הם מרשים לעצמם ומה הם חשבו לעצמם, לעזאזל!
וזה קשה לראות אותה מדלגת על בית הספר יום אחרי יום, במשך חודשים, ולא לנזוף בה שהיא זורקת את החיים שלה לפח, למרות שכל מה שבא לי זה לצרוח עליה שתעיף את התחת שלה לבית ספר, ועכשיו.
Anat Riba, שותפתי היקרה, קוראת לי שלגייה כי הכל נראה אצלי קל, אבל וואלה, זה קשה. יש לי התמודדויות אמיתיות עם הילדים שלי, עם הפרעות הקשב שלהם, עם קשיים שיש להם והכי הכי, מעל הכל, עם השיפוטיות שלי והקושי שלי להיות נטולת שיפוט.
אז איך מגיעים למצב שהילדים שלנו מספרים לנו גם דברים שאסור? בשלוש מילים – ותרו על השיפוט.
וקצת יותר באריכות:
שימו לב לתגובות שלכן. אל תשפטו, ואם שפטתן, תתנצלו.
תזכרו שחינוך טוב הוא חינוך של דוגמא אישית ולא של נאומים ולכן, אין צורך להסביר לילדים ארוכות מה נכון בעיניכם, הם רואים לבד. נשבעת לכם.
תזכרו שחינוך טוב הוא חינוך של דוגמא אישית ולא של נאומים ולכן, אין צורך להסביר לילדים ארוכות מה נכון בעיניכם, הם רואים לבד. נשבעת לכם.
ולסיום סיומת – תרגלו חוסר שיפוטיות בחיים בכלל. אנחנו מלמדות באתגר ובמועדון כלי שנקרא : “אני לא הייתי מתנהגת ככה!” בקצרה, הכלי הזה אומר שכל פעם שהמחשבה הזו עולה לכן, תזכירו לעצמכן שאתן לא הם, וזה בסדר שאתן לא הייתן מתנהגות ככה, אבל זה לא אומר שלצד השני אסור להתנהג ככה.
או כמאמר המשורר הדגול ב. מארלי בשירו “?could you be loved” :
“While you point your finger, someone else is judging you…”
ואם בא לכן, שימו פה את כל ההתנהגויות של הילדים שמקפיצות לכן שיפוטיות, ומה אתן אומרות להן ונעבוד יחד על שחרור השיפוטיות. רוצות?