בלוג | על התארגנות בוקר וחינוך לאחריות

באופן לא ממש מפתיע, בסדנאות ההורים שלי עולות הרבה פעמים דילמות של הורים שקשורות להתארגנות ביום יום.
לדוגמא:
איך לא לריב על הלבוש בבוקר?
איך לוודא שלא בורח לו פיפי? (ושאלות גמילה אחרות)
איך לדאוג שהוא יאכל מה שאני רוצה שהוא יאכל?
איך לא להתווכח על סירוק הבוקר?

התשובה שלי לכל אלה ורבות אחרות היא אחת: “הגוף שלי ברשותי!”.
אני יודעת שאנחנו רגילים לדקלם את המשפט הזה בהקשרים אחרים ומטרידים הרבה יותר,
אבל חשוב לזכור שהמשפט הזה טומן בחובו את הבסיס של חינוך לאחריות. חינוך שמתחיל לפני הכל בלקיחת אחריות על עצמי.

אז איך קשור “הגוף שלי ברשותי” לאחריות?
בחינוך לאחריות אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לקחת אחריות על עצמם (ועל עצמם אומר הגוף שלהם), על החשיבה שלהם, על העשייה שלהם ועל הסביבה שלהם (הסדר הוא לא היררכי).
אנחנו מחנכים כך כדי לגדל אדם עצמאי, מעורב, אחראי ואכפתי. מי מההורים שמתחבר למטרות החינוך האלה, מוזמן לנקוט בחינוך לאחריות כקו מנחה.

אז איך עושים את זה?
בדיוק כמו שאנחנו לא זורקים ילד בן שנתיים למקלחת עם שמפו ואומרים לו: יאללה, תחפוף ונתראה אח”כ, ככה בכל חינוך לאחריות.
צריך שיהיה פה תהליך הדרגתי ואיטי של העברת אחריות מאיתנו אל הילדים שלנו, תהליך שמבוסס על הבנת הרציונל כמו: למה חשוב להתארגן בזמן או למה כדאי ללבוש בגדים ארוכים ליום של 12 מעלות בבית ספר יער ולא מכנסיים קצרים וסנדלים  (סיפור אמיתי! מזל שבשלג הוא הסכים להחליף את המכנסיים הקצרים בארוכים, אבל על הסנדלים הוא התעקש- ויש לי את התמונה להוכיח את זה).

אז איך מבנים תהליכי העברת אחריות?

מתחילים מוקדם:
בכל הזדמנות שיש, מגיל מאוד צעיר, להעביר אחריות אל הילדים- איפה שאפשר. קחו בחשבון שכדאי להעביר אחריות במקומות שבהם אפשר לספוג את התוצאה שלא בא לכם לראות, כלומר, אם אתם רגישים במיוחד לניקיון, אולי לא כדאי לאפשר לילדים לבשל מגיל צעיר מאוד, כי סביר שיהיה שם בלגן אדיר בהתחלה.
בכל מה שקשור לגוף האישי של הילדים, נסו לאפשר כמה שיותר חופש. אם הילדים רוצים לאכול שטוחים לארוחת ערב, תעשו לי טובה ותזרמו.
רק בתנאי אחד: כל הזמן תשקיעו בלימוד של הרציונל: “מה קורה כשאוכלים המון סוכר?”, “מה קורה אם יוצאים החוצה עם סנדלים בשלג?”- וקחו בחשבון שאחרי שאומרים מה קורה, משחררים להחלטת הילד, ולכן, שוב, תבחרו מקומות שאתם יכולים לשחרר בהם.

לחלק משימות לחלקים קטנים:
ריק לבוי שהוא חוקר חינוך מפורסם ועובד הרבה עם ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, מדבר הרבה במחקריו על חינוך לאחריות דרך פירוק הדרך למשימות קטנות וחיזוק על כל אחת מהמשימות. ככה נולדה שיטת הפרסים, אבל כמו שלבוי מדגיש- חיזוק טוב הוא חיזוק שמחזק את היחסים בין ההורה לילדים, כזה שאינו נשען על “מה תקני לי?” אלא על “אני מאמינה שאתה מסוגל”.
ולכן, שיטת הפרסים, בניגוד למצופה, אינה בונה אחריות. הסיבה לכך היא שהיא בונה מוטיבציה חיצונית ולא מוטיביציה פנימית. מוטיביציה חיצונית נשענת על זה שצריך להיות מישהו חיצוני לי שיגיד לי מה לעשות בסיטואציה וזה בדיוק ההפך מאחריות. אז אנחנו רוצים לבנות מסוגלות ויחסים, כבסיס לאחריות.

תהיו דוגמא:
מי שעוקב אחריי יודע שאני תמיד אומרת שהורים הם המודל המרכזי לחיקוי של הילדים שלהם. זאת אומרת שאם אתם רוצים שהילדים שלכם יהיו אחראיים, תהיו גם אתם אחראיים. אחריות היא גם לקיים הבטחות שהבטחתם להם (נניח אם אמרתם שתשחקו טאקי בערב, תעשו את זה- גם אם אתם עייפים) וגם לשתף באיך אתם לוקחים אחריות בחיים גם במקומות שזה לא פשוט לכם וקשה לכם. הילדים לומדים להתנהג מהתבוננות בכם, אז תדגימו להם אחריות.

שחררו את אם – אז:
זה נושא לפוסט שלם, אבל בגדול כל מה שאם אז עושה זה לגרום לנו לבנות התניות לכל דבר בראש שלנו ובהתנהגות שלנו. אל תשמשו בו כמניע. עדיף להשקיע עוד כמה דקות בלשאול מה הילד שלכם צריך עכשיו כדי לנוע, ולעזור לו להשיג את זה, ומשם לייצר תנועה. ואני מבטיחה לכתוב על זה בקרוב פוסט שלם.

תבנו עם הילדים גבולות פנימיים: 
אין דבר יותר חשוב לאדם, בעיניי, מלדעת להגיד מה נכון לו ומה לא. הבעיה היא שאנחנו מרגילים את הילדים שלנו להקשיב לאחרים כדי לדעת מה נכון להם. במקום זה, תרגלו את השיח של הקשבה לעצמי עם הילדים שלכם. במקום להגיד להם לא- תגידו להם: אולי נעצור רגע לחשוב? מה לדעתך יהיה הכי נכון לך? ועזרו להם לקבל תשובה שנכונה עבור עצמם (כמובן, כמו שאמרנו קודם, בהתאמה לגיל הילד.)

ובסוף, הדבר הכי חשוב הוא להיות עבור הילדים מקור לתמיכה והתייעצות. זה יקרה רק אם תשקיעו בבניית היחסים איתם, בחשיבה על הצרכים שלהם ובשיקוף של הרצונות שלכם, זה תהליך, אבל הוא שווה את זה, באחריות.

 

 

נושאים קשורים

דילוג לתוכן