בלוג | מחשבות על פגיעות

קמתי הבוקר, עם הרבה מחשבות על פגיעות.

היה לי אתמול יום הפוך, והרגשתי שנפגעתי מאנשים שאני ממש מעריכה. אבל, ברגע הראשון, לא הסכמתי לעצמי להראות את זה החוצה, כי צריך, בעולם שלנו, להיות חזקים.

כי להיות מסוגל להיפגע, לקחת ללב, להעלב, להיות רגיש, היא איכות שלא מוערכת בחברה הישראלית.

אנחנו מגודלים מגיל אפס על ”להיות חזקים”, ”לא לקחת ללב”, ”שטויות, זה יעבור”. 

אחת הקללות הנפוצות בגילאים הצעירים היא: “בכיין” וכמות הפעמים ששמעתי על הילדים שלי שהם רגישים מדי וצריכים להתחשל, היא אדירה. כי ישראלים לומדים להיות חזקים, ושהכל יעבור.

אבל האמת היא שלא תמיד זה עובר, לא תמיד נכון להיות חזקים ולפעמים מה שצריך זה פשוט לקחת ללב.

ואולי היום, יותר מתמיד, זה ממש טוב לקחת ללב דברים.

כי העולם שאנחנו חיים בתוכו- עולם המסכים משטיח את התרבות, את השיח, את היכולות הרגשיות שלנו.

התפקיד החינוכי החדש הוא לא ללמד ילדים רק חוזק וחוסן, אלא גם לאפשר להם להיות פגיעים, חלשים ורגישים. מתוך המקומות האלה צומחת חמלה, צומחת אהבה וצומחות יכולות רגשיות.

אז תעשו לי טובה אישית,

אם הילד נפל וקיבל מכה, אל תגידו לו: ”שטויות, לא קרה כלום!”

אם הילד נעלב, אל תגידו לו: ”אל תיקח ללב”.

פשוט תהיו שם, עם הרגישות והעלבון, תחמלו עליו ותאהבו אותו.

ואם אתם נעלבתם ממשהו- דברו אותו, החוצה. אל תפחדו להיות רגישים מדי,

כי רגישות, חברים וחברות, היא התכונה הכי נהדרת שמישהו יכול לבקש לעצמו.

ולגבי האנשים שנפגעתי מהם- אל תדאגו, זה נגמר בשיחה. כי אני מבינה שרגישות ופגיעות הן בדיוק אותן תכונות שמאפשרות לי להיות רגישה לאחרים ולהתרגש מהעולם, שוב ושוב, בכל יום מחדש.

וזה בדיוק מה שהייתי רוצה שהילדים יחוו בעולם.

אז מה אתם אומרים, מתרגשים איתי?

נושאים קשורים

דילוג לתוכן