אני אמא מוזרה. כל כך מוזרה, שכשהחברים שלי שומעים ששוב נהניתי עם הילדים, הם כבר לא מרימים גבה.
הם אומרים לי- נו שלומקו, אצלך זה לא חוכמה. את מוזרה.
אני אמא מוזרה שאוהבת להיות עם הילדים שלה.
שנהנית מהם בחופשות.
שחיה את ”ילדותי השנייה” הלכה למעשה (וחוטפת על הראש מהטרום מתבגרות שלי על זה שאני מביכה אותן).

זה לא שאין לי מלא עניינים לטפל בהם, או שהעבודה שלי לא לוחצת, או שהבית לא מבולגן, או שהם לא מעצבנים אותי לפעמים (בעיקר כשהם רבים אחד עם השני), אבל בסה”כ, ביום שנגה נולדה לי (ממש בעוד כמה ימים זה יהיה 11 שנים) החלטתי שהילדים שלי הם אושר. וככה אני אתנהג איתם ולידם.

וזה שאני זוכרת את זה, כמעט כל יום מחדש, עושה את ההורות שלי כיפית, ואת הזמן שלי עם הילדים כיף.

זה לא שאנחנו לא יודעים את זה. כולנו יודעים שהילדים שלנו הם אושר. כולנו רצינו ממש ילדים (ולפעמים עברנו טיפולי פוריות קשוחים כדי להגיע לזה). אבל, איכשהוא, כשהילדים שלנו מעצבנים, או שלחוץ לנו בעבודה, או שאין לנו זמן לעצמנו, או שסתם היה לנו יום נורא, אנחנו שוכחים שהם האושר של החיים שלנו.

ואז אנחנו צועקים עליהם (ומתמלאים ברגשי אשם), מתעלמים מהם (ומתמלאים ברגשי אשם) או סתם בורחים לטלפון (ומתמלאים ברגשי אשם), בקיצור- זה תמיד נגמר בהמון רגשות אשמה, חוויה של אימהות גרועה ובאסה כללית.

ולכן, בכל פעם שאני שוכחת את זה שהילדים הם האושר של החיים שלי (ולפעמים אני לגמרי שוכחת, שלא יהיו פה טעויות), אני דואגת שמישהו יזכיר לי. לפעמים הם עצמם (אמא, את שוב בטלפון), לפעמים אביב (ממי, איך התעצבנת היום, לא מתאים לך…) ולפעמים אני עצמי.

אז אולי אני אמא מוזרה, מביכה, שקופצת עם הילדים בכל פעילות, ושיש לה מלא בלגן מעצבן בבית בזמן החופש, אבל החופש משמח אותי. וגם את הילדים שלי.

איך אתם? זוכרים? אשמים? מרוצים מההורים שאתם?

אשמח לשמוע הכל הכל בתגובות!