אנחנו אומרים ואומרים. אומרים להכנס להתקלח. להכין שיעורים. לסיים כבר את האוכל. לזכור שבקרוב יש מבחן. ושלא נהיה בבית כשתחזרו, אז השארנו אוכל במקרר. אבל תזהרו עם המיקרוגל, כן? אנחנו אומרים אלף פעם. אומרים בשקט ואומרים בצעקות. וכמה שאנחנו מדברים, ככה נדמה לנו שאנחנו מדברים אל הקיר. שאין אף אחד בבית, או לפחות אף אחד שמקשיב לנו. איך, לעזאזל, גורמים לילדים להתחיל להקשיב למה שיש לנו להגיד?

למה הם לא מקשיבים?
מתברר שיש להם סיבות טובות. למשל: כי מדובר במסרים שהם לא רוצים לשמוע. לדים מפסיקים להקשיב בכל פעם שהם קולטים שאנחנו מנהלים אותם, כי מהר מאוד הם מבינים שמה שאנחנו דורשים מהם זה לא הקשבה, אלא ציות.
הסיבה שאנחנו מנהלים אותם במקום לדבר איתם, היא שאנחנו עמוסים מאוד- והעומס שלנו גורם לנו להפסיק לזרום, ולהתחיל לתפעל; להפסיק לנהל דיאלוג ולהתחיל להוריד פקודות מלמעלה.
וכשזה קורה, אנחנו בעצמנו מחנכים אותם לחוסר הקשבה: אנחנו מלמדים אותם שיחסים לא מושתתים על אכפתיות, אלא על השגת מטרות ואינטרסים: ‘אני צריכה שתעשה כך וכך’ וכך, אנחנו מלמדים אותם להקשיב רק כשיש להם אינטרס במה שאנחנו אומרים- ועד מהרה התקשורת שלהם איתנו מתנהלת רק כשהם רוצים מאיתנו משהו- ‘אני צריך שתסיעי אותי’, ‘אני רוצה שתקנה לי’.

כי אנחנו זורקים פקודות מאחורי הגב.
אנחנו מעבירים לילדים מסרים בלי לשים לב אם הם בכלל מגיעים אליהם. תבדקו את עצמכם ותראו שמרבית השיחות בינכם לבין הילדים מתנהלות כבדרך אגב- ואין אפילו קשר עין בסיסי. ככה אנחנו לא מחנכים אותם להקשבה. כי המשמעות של הקשבה היא ששיחה מתנהלת תוך תשומת לב מלאה של שני הצדדים. אם אנחנו בעצמנו לא ממוקדים רק בשיחה ולא מוודאים שתשומת הלב של הילד נמצאת איתנו, אנחנו מלמדים אותם להגיב בדיוק ככה.
וזה לא רק שאנחנו לא נוכחים, הרבה פעמים אנחנו בכלל לא בודקים איפה הראש של הילד נמצא כשאנחנו תובעים ממנו לעצור ולהקשיב. כשהילד שקוע במשחק דימיוני בגן השעשועים ואמא אומרת לו שהולכים, הוא בכלל לא שומע אותה. זה לא שהוא לא מקשיב: הוא לא שומע! הוא מתעורר מהחלום רק בפעם הרביעית, כשהיא כבר ממש עצבנית וכועסת.

כי אנחנו לא מדברים אליהם בכבוד.
בסוף, מה שיוצא זה שאנחנו מדברים אליהם באופן שלא מעודד הקשבה. מנחיתים פקודות מאחורי הגב במקום לנהל דיאלוג. כועסים, צועקים. מדברים מלמעלה, בכוחניות. תכל’ס הורים מדברים אל הילדים שלהם כמו שהם לא היו מעלים בדעתם לדבר אל מבוגרים או אל אף אחד אחר. ומי רוצה להקשיב שמדברים איתו ככה?. אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שצריך לתבוע הקשבה בכוח, כי זה מה שאנחנו עושים, ואחר כך אנחנו מתפלאים שהם מדברים אלינו בחוסר כבוד, או שהם עצמם תובעים הקשבה בכוח- בנדנודים או ביללות.

אז איך מלמדים אותם להקשיב לנו?
הנה הכללים שיביאו אתכם להיות ההורים האלה, יוצאי הדופן, שהילדים שלהם באמת מקשיבים להם.

ממסדים זמן לשיחה אמיתית. מגיל צעיר, אפילו מגיל שנתיים, צריך להיות זמן במשך היום שבו אנחנו יושבים עם הילד ותשומת הלב של שנינו פנויה לשיחה, אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים, וממש ממש מקשיבים. אם נמסד זמנים לשיחה, נלמד את הילדים איך שיחה אמיתית נראית.

לפני שמדברים, מבטיחים את תשומת הלב של הילד. אם אנחנו רוצים שהילד יקשיב לנו, אנחנו מוכרחים לשים לב שהוא פנוי לשמוע אותנו. ואם חשוב לנו שהילד יקשיב, עדיף לחכות לרגע שבו הוא לא יהיה שקוע כל כולו בפעילות שחשובה לו ושקשה לו להתפנות ממנה.
– ואם אנחנו לא מצליחים למשוך את תשומת הלב של הילד ויש לנו מסר חשוב שצריך להעביר?
אפשר להפנות את תשומת לבו בצורה מכבדת, כמו שהיינו עושים עם מבוגרים. למשל, לגעת בעדינות בכתף ולשאול- אתה יכול רגע להקשיב?

לומדים להקשיב לילד. כדי שילד יקשיב לנו, אנחנו חייבים להקשיב לו. אנחנו רוצים ללמד את הילד ששיחה היא דיאלוג, לא מונולוג. ובדיאלוג הבסיס הוא הקשבה לרצון של הצד השני והתחשבות בו, מתוך הבנה שתמיד ניתן להגיע לפתרון. אם אני רוצה שהילדים שלי ילמדו לתת מקום וכבוד לרצון של האחר, אני חייבת להדגים להם איך עושים את זה, על ידי הקשבה להם ולרצון שלהם. לכן, אחרי שווידאנו שהילד מקשיב, השלב הבא הוא לומר לו מה אנחנו רוצים, ולשאול מה הוא רוצה. אם למשל אנחנו רוצים לחזור הביתה מהגינה, אפשר לומר: ‘אני רוצה ללכת עכשיו. מה אתה רוצה?’ אם הוא אומר שהוא רוצה להישאר, זה הרגע לבדוק איך שני הצדדים יכולים לצאת מרוצים: ‘עוד כמה זמן אתה רוצה להישאר? האם עשר דקות יספיקו לך?’ לנהל שיחה. לא להנחית הוראות. כך הוא ילמד ששני הצדדים אמורים להקשיב ולהתחשב.

מסבירים לילד למה כדאי לו להקשיב. ילדים לא תמיד מקשיבים, כי הם לא מבינים שמה שיש לנו לומר הוא לטובתם. ולכן, בתחילת השיחה, חשוב להסביר להם למה כדאי להם להקשיב. “הרעיון הוא להראות לילד את הערך והמשמעות מאחורי מה שאנחנו מבקשים ממנו, כי הוא לא תמיד רואה את זה. לכולנו קל יותר להענות אם אנחנו מבינים מה המשמעות מאחורי מה שמבקשים מאיתנו, יותר מזה: אם הילד מבין למה אנחנו מבקשים את מה שאנחנו מבקשים יהיה לו קל יותר למצוא את הפתרון שתפור למידתו. אם נגיד לילד: ‘יש לך מחר מבחן ואתה חייב ללמוד’ הוא עלול להתנגד. אבל אם נסביר לו שבלי להתכונן הוא עלול להיכשל ויצטרך שיעורים פרטיים, אולי הוא יגיד: ‘בסדר, אבל קל לי יותר ללמוד אחרי שאני נח קצת’.
זה גם ככה אם מה שאנחנו מבקשים הוא בשבילנו: אם אני מלחיצה אותם לסדר את החדר כי זה מפריע לי, יכול להיות שהוא לא ירצו. אבל אם אסביר לו שיש עליי עומס, ואני זקוקה לעזרה, אולי הוא ייקח על עצמו את מה שאני בדרך כלל עושה ואני אסדר במקומו, ככה שהפתרון הוא נבנה גם הוא בדיאלוג. ככה אני מלמדת אותו הקשבה ושיתוף פעולה, במקום להפעיל עליו את הכוח שלי.”

ולסיכום, הקשבה היא מיומנות נלמדת, שילדים לא נולדים איתה באופן אוטומטי. אבל באופן פרדוכסלי, במקום להיות דוגמא לאיך מקשיבים, אנחנו עושים מולם בדיוק להפך- דורשים ציות, כוחניים, אלימים ומתנים. זה נכון שזה לא פשוט לנהל שיח מעמיק על כל מטלת בית, אבל בסוף זאת הדרך הקצרה אל ילדים משתפי פעולה.